אבא

על הסילו בבריכות הדגים בקיבוץ, שנת 1985. דימוי ומציאות. הכל כבר כאן.

 

נהג במשאית חולפת, ינואר 1991. בחזית מצד ימין : אבא שלי.

 

טיול בחו"ל עם האחים, 2017. עושה שכיבות סמיכה, פנים לבטון. כבר לא במיטבו.

 

אבא ומכונית לבנה. עם המלווה שלו. מאי 2018. תחנת הרכבת עפולה.

 

אמא ומכונית שחורה, ממתינה לוודא שאנו עולים על הרכבת, אביב 2019, תחנת הרכבת של עפולה.

 

———————-

 

התפרצות: 

אבא שוכב עיניים עצומות. נילי ניגשת, רוכנת ופותחת באצבעותיה את העיניים העצומות. עיניים נפגשות. אבא צוחק. תמימות, עבורה עיניים עצומות הן משובה וצחוק. עיניים יפקחו ולאחריהן יבוא הצחוק.

נילי לידי רוצה לדעת מה אני כותב. אני כותב על אבא שלי. על סבא שלך. אמא שלך זה סבתא נכון אבא? ואמא של אמא זאת בובי, מכון אבא? ואבא של אמא זה זיידי, נכון אבא? (את כל כך צלולה בת יקרה שלי) – נכון. ואבא של אבא זה סבא. אין סבא. היה ואיננו.

לאן הוא הלך? אה…זאת שאלה טובה בת יקרה שלי. הוא הלך למקום שממנו לא חוזרים. מקום שאין לנו מושג עליו כלל. היא יושבת ובוהה בי בזמן שאני כותב (וחושב לעצמי איזה יופי שהיא רואה את אבא שלה כותב. חינוך טוב עופר. וחזרה לאבא שלי…) יוסי. מי אתה יוסי?

אבא, מתי אמא ואבא והתינוקת באים שואלת נילי? היא מתכוונת לגיל וטל ואיב התינוקת שתיכף יבואו לבקר. תיכף ילדה אהובה שלי, רק תני לי לסיים כאן משהו, על אבא שלי, שהיה ואיננו. ואני רוצה לומר עליו כמה דברים. את מבינה?

בחוץ נושבת רוח. מעלעלת עלי הגן. מרקדת בענפים. נעים שיש רוח בעולם ועלים וענפים שירקדו לרוחה.

—–

תמיד ראיתי עצמי חסין לאסונות. בבופור השיירה שאחרי הייתה חוטפת טיל. על הפיגוע בתחנת האוטובוס באשדוד, 10 דקות אחרי שעזבתי אותה שמעתי ברדיו בטרמפ. כנ"ל בדיזינגוף סנטר. הכל חלף ליד.

גם משפחתי התקיימה ביציבות לא מופרעת במשך שנים רבות. על פגעי הגורל של משפחות אחרות התבוננו בזרוּת.

ישבנו חמישתנו בדוגית והבטנו דרך מסע השנים הזכורות לי: 1981, 1989, 1994, 1999, 2003, 2011 איך כולם משתנים ואנו יציבים. המוטו היה יציבות. שקט. המשכיות של השקט עד אין קץ.

—–

הוטחה ונשברה לאלפי רסיסים זכוכית היציבות שעטפה אותנו. בעתה וחיל ולאחר מכן רעד. אבא ובכלל המשפחה היו גורם יציב לאורך שנות ילדותנו נערותינו ובחרותנו. נקודת יחס קבועה שעמה מתכתבים נפשית בבקשות, בטענות ובהודיות. לאורה מעריכים את צמיחתנו והשלבים אותם אנו עוברים. הנה אני כאן בגיל שאבי שלי היה כאשר יצא מהקיבוץ. הנה כאן אני מצליח להתעלות על האבהות של אבי ביחס נוכח בבית.  והנה הקבוע והמובן מאליו, "ברכת הארץ", נקרע מעלינו והושלכנו אל מציאות של משבר. בבחינת גולים אנו.

——

בתחילה סברנו שלדימנציה שהתפרצה אצלו באופן בולט במהלך ינואר 2018 מקור נפשי. תגובה נפשית של התיילדות. רגרסיה למחלה ובלבול שיגרום לסובביו (בעיקר אמא) לדאוג לו כמו שאמו (אולי) דאגה לו כאשר קדח מחום כילד בשנות ה-50 בקיבוץ. זאת לדעת: לאבא תחושה של בדידות קיומית במלוא מובן המילה, של יתמות, ממנה ניסה לברוח באמצעות ריצות אין סופיות ושיחות ועזרה לזולת – אבל אלה בבחינת טלאים שתפקידם היה להשכיח דברים בלב שאינם כפופים לזמן. עם הגיעו קרוב לגיל 70 ועם היציאה לפנסיה שמשמעה ירידה משמעותית בהיקף המשימות, עם אישה שבתחושה האישית נטשה אותו, אשה בה פיתח תלות מוחלטת (כפי שלמדנו להכיר רק לאחרונה), אשה שגם שהיא נמצאת היא לא ממש נמצאת, למרות החזות העצמאית כלפי חוץ, הנה המשבר התפרץ. הסיביוזה בין השניים מאוד מזיקה, ואולי עדיף היה שנפרדו לפני שנים, כך סברנו כבר זמן רב לפני-כן. כל אחד מחלה את השני ומחזק אצלו עצמו את המצוקה הנפשית שהביאה אותם יחדיו מלכתחילה. ואח"כ, לאחר הנחתו בקיבוץ (לאחר שלא יכלה לסבול את התקפי הזעם שלו, שנבעו מן הסתם מתוך המחלה) סיפור דומה עם איה ואחיו בקיבוץ. שוב מניחים את יוסי במקום חדש. הפעם בבית הריק עם מלווה רומני.

—–

ככל שאתה חי בתחושת בדידות ונעזבות ומעולם לא מתמודד באופן כנה וישיר עם תחושות אלה שלך, כך אתה גם תזמן לחייך אנשים שיאשרו לך את היותך בודד ועזוב. ריצות מתישות, מעשים טובים וחיוכים לא יעזרו כאן.

——

אני מתבונן על רבות מהדמויות הבוגרות שליוו אותי כילד בקיבוץ ובמשפחה: איציק ותמי, מאיר, אורה, אבא, איה, דוד איתי, עירית – כמעט כל שכבת הגיל הזאת, סביב שנות ה-70 לחייהם. כולם לא בריאים. יכלו לשמר טוב יותר את גופם ונפשם. כבר נראים מבולבלים, טרודים, כהים. הגברים יותר לוקים מהנשים כמדומה יותר חזקות. אני מבין עד כמה ההשחתה של צלם האדם נפוצה בקרבנו. דור שלם שהתנפץ או נכון יותר נופץ על סלעי הקמת המדינה. אנשים שחוקים שעליהם הכל עומד, אבל הם עצמם התאבנו.

——

בהתפתחות מחלת האלצהיימר יש שלב בו החולה מנסה להגיד דבר מה אבל נוצר אצלו תוך כמה שנות קצר במוח והוא מאבד את הקו מחשבה. בעקבות כך החולה נכנס לחרדה ותסכול. מה שמדהים שתוך חלקיק השניה הוא מפצה על אבדן קו המחשבה בדיבור אסוציאטיבי בעל קשר עקיף לנושא הקודם. אלא שהפעם משתנה הקול והחולה מדבר בטון תקיף ומנסה לשוות ביטחון לדברים, בכדי לפצות על התסכול הפנימי.  למשל: רצה להגיד דבר מה על עוולותיה של אחותו ונתקע באמצע המשפט, והמשיך לדבר על הבנים שלא באים לבקר ועל החבר'ה בצבא ועל הדרישה החד משמעית שיש לעשות סדר בדברים. ואני מהרהר ביני לביני: האין כל הדינמיקה הזאת אלא שיקוף לכלל ההיסטוריה האנושית?

——

התמודדות עם בן משפחה עם אלצהיימר מעירה עניין מאוד עגום הקשור גם לטרגדיה של העידן המודרני. בן המשפחה שנפל למחלה חשוכת מרפא זקוק למשפחה לידו. אבל המשפחה מפוזרת לחלוטין, פיזית ורגשית. נחזור אחורה: אבא מדור אנשי עבודה ומלחמה. העבודה והדרגות מגדירים את האדם. בשנות הילדות בהן ההשקעה בילדים ניכרת בנפשם, דווקא אז הן בשל אילוצי-חיים והן בשל מבנה נפשי מסוים, אבא לא לא בבית. ריצות. חברים. הכל חיצוני, שלא להתמודד עם האתגר הרגשי הכרוך בלהיות בבית ולנהל מערכות יחסים מורכבות, מאתגרות. בבית עצמו אין תקשורת בריאה בבית. אמי, בודדה בתחושתה, אין לה דמות אדם קרובה לחלוק עמה ולשתף את עולמה הפנימי. אין גם כלים לעשות זאת באופן בריא עם בן-הזוג. ולהיפך – יש פגיעות ותלישות הגוררים ניתוק רגשי ותחושת מרמור שהופכת במרוצת הזמן לנקמה. נקמה חרישית כזאת, הנובעת מהיפעלויות של חולשה: היעלבויות, פאסיב-אגרסיב, רתימת הילדים למאבק הסמוי. ככה התקיימה המשפחה. באוירה מנטלית זאת גדלנו שלושתנו וכך התפתחנו בפן הרגשי ביחס להורים: למדנו שלא רק שאין למי לפנות שאין מסגרת יציבה של הורות אלא גרוע מכך, התפתח ניכור, חוסר זיקה רגשית לבן המשפחה שאינו נוכח או אינו מכיל. בגלל חוסר הדבק כל אחד פונה למקומו, לענייניו, בתוך עצמו, למען עצמו.לאחר שנים רבות שמתפתחת מחלה כלשהי ובן המשפחה זקוק לדמויות משפחה. באים ימים בהם אבא מתפרק ומצפה לראשוניות של משפחה וקירבה. אבל ראשוניות זאת כבר מזמן איננה קיימת. אשתו מבחינה נפשית מרוחקת, בניו מפוזרים בכל הארץ או העולם ומתעורר הצורך לשים אותו במוסד או עם מטפל זר, שכן אין מישהו אחר שיעשה את העבודה השחורה. הוא כועס ופגוע ודורש את המשפחה לידו. אבל הוא דורש את הנמנע. אין משפחה מאוחדת. כל זה אך חלום רחוק שיכול היה להתממש לו התנהלו הדברים באופן תקין בשנים המשמעותיות ההן בו נבנתה המשפחה. לו היה לו את התבונה והכוח להקשיב, ללמוד, להשתנות ולנכוח.

——

עוֹמָר. כוח עזר בביה"ח לקשישים תשושי-נפש באזור השרון.
מספר שלא גייסו אותו לקרבי בצבא מטעמי בריאות, וזה מאוד פגע בו וגרם לו להרגיש "לא חלק מהחברה הישראלית", לדבריו.
לצבא לא התקבל אבל כאן הוא מפקד על קשישינו. מלביש את הגנרל הרוסי מהצבא האדום במדיו וצועד עמו בסך. רוקד ואלס עם המג"ד של גולני.

הכי קרבי שיש.
——

הזיקנה על השלכותיה המכוערות מזכירה לי שוב ושוב את שנאמר כבר מזמן : Senectus ipsa morbus est

הזקנה משליכה על המצב האנושי כולו. היא הביטוי הגולמי של כל מה שאנו מנסים לחמוק ממנו בשנות האון. ניסיון שהצלחה בו משמעה מוות מוקדם.

——

דברים שיש להעביר לואסילי המטפל החדש:

אתה בן משפחה מרומניה. מכר של סבתא מרה. מטפל מסור.
לאבא חרדת נטישה. הוא זקוק לדמות יציבה. גם שמואל עוזב.
אבא בעיקר מבוהל. חרד. עצוב מהמצב שלו.
הקוגניציה נמחקת תדיר אבל הרגש פעיל.

——

אבא לא הסתדר בעבודה שלו עם הבוס. הוא עשה כמה טעויות תמימות בחייו ביחסיו עמו. ולאחר מכן שנים ככה ישב לו במשרד מרוחק של המועצה המקומית בה עבד וניהל בו את עולמו הנפרד. גם אני לא מסתדר עם בוסים והפעם האחרונה הייתה כואבת במיוחד שכן מאוד אהבתי את התפקיד שלי בעבודה. אבל, וזאת הטענה שלי תמיד, על הבוס מוטלת חובת התיקון. יש מקרים שאי אפשר. יותר מדי אנו מוצאים את הבוס החרד או הבוס צר האופקים. הטיפש. שאינו יודע ויכול או רוצה לתקן. ולאחר מכן קרע. כל כך חבל שאי אפשר לייצר תקשורת בריאה ומחזקת במקום העבודה במקום שבו יש מתח ושבר. כאן נבחן הבוס. הבוס של אבא שלי, ראש המועצה, …ובכן מכירים אתם את התופעה…לא העפרונות הכי מחודדים בקלמר כמו שאומרים. פוליטיקאים טובים. מנהלים גרועים. היום ואולי מאז ומתמיד הבוסים היו פוליטיקאים לפני שהיו מנהלים של בני אדם. למצוא את השילוב של השניים באדם אחד – רק מעטים.

——

על מה אתה בוכה בין יקר שלי‎?

שאין סביבך טיפת דמעה אבי היקר‎.

סביבתך הינה ותמיד הייתה נטולת חמלה‎

כלפיך אב יקר.‏‎

אדם של טוב. לב רגש. ילד טוב רגש. ומסביב הרבה‎

המולה.  מעשים צרכים שאיפות אכזבות ממך וכעס כלפיך‎

ואת הדמעה הטובה אין‎

גם אנו בנייך חסרים אותה.  תמיד עושים צריכים שואפים ומתאכזבים וכועסים. אין שהות עמך אבי‎

ועל כן דמעותיי. עליך אבי ומה שעלה בגורלך‎

נסגרת בתוך הצחוק והשכחה בכדי להשכיח את הפצע של הילד בעל הנשמה הטובה‎.

הפכת עצמך לעשיה ורציה ותשוקה ואכזבה וכעס, כל מה שתמיד סלדת ממנו. ואפילו לא ידעת מכך‎.

והנה בא השברון. בחטף הוא בא קורע פיסות פיסות של חיים. נסדקת רצפת הקרח ותחתיה אבוי תהום חלל.

אבא תחזור אני מבקש. ‎

תחזור וננסה שוב להשיב את הרוח שהפכה לתהום ולחלל. תחזור. אבל אתה כבר בדרך אל….מעוות לא יוכל לתקון‎.

על כך דומע אני אבי. התבין? התשמע?

את שפת הדמעה דומני שהנך מבין.

אסתפק בזאת לעת עתה.

——

אבא כלב-בר.וכמעט ונפלט לי "נגוע".

——

גיליתי השנה שיש לי הרבה כוח. כוח להתמודד עם מצבים לא פשוטים. מה שלאחר הוא מתיש או מאיים עבורי (אולי בגלל ניתוק רגשי כלשהו שאני מייצר מהסיטואציה) יותר פשוט, או לכל הפחות – לא כל כך קשה. אנשים סביבי נעזרים בכך. אשתי. ילדי. אחים. אמא. וגם אבי נעזר בכך ביודעו שממני ניתן לבקש או לצפות ליותר מאשר שאר בני המשפחה.

——-

אבא הולך שפוף מאוד. עיניו כבויות. גופו נקמט. הזדקן 20 שנים בתוך חודש בבית האבות בקרית טבעון.

ממלמל שברי משפטים. עייף אבא. עייף.

מקמץ ידיו לאגרופים ומרים ידיו באוויר, ספק מגן על עצמו ספק תוקף.

נלחם עם כוחות דמיונים? הוריו שלו? אשה? זכרונות מהצבא? גורלו? אולי כולם יחדיו.

אל תתעו. אבא שלי הוטבל במלחמה.

אדם קשיש ידיו קמוצות לאגרופים משלחם כלפי פנים ומעלה – מריו של אדם. תבוסתו.

————————————-

 

שעות אחרונות בבית-החולים :

אתם מושיטים לו יד לטובע ואומרים לו שיתפוס, וכלל אינכם מבינים את רצונו של השוקע. 

לפנים רצה למשוך את עצמו בכוחות עצמו במהלך הירואי. 

הוא רצה וכעת אינו רוצה לאחר שתשו כוחותיו ונסתמו דרכיו.  

כעת זה כבר מאוחר מדי. 

מבחינתו היד המושטת יד בלהות היא

המבקשת להשיבו אל מקום שנחרב עד יסוד. 

——

חדר המיון כאלגוריה לחיים.
מעטים נאבקים על חייהם. השאר מבקרים, מנחמים, מטפלים. כלומר – פועלים ומקווים לעתיד טוב יותר.

——

בית החולים. כאן נפגשים אנו בגולמיות החיים כפי שהם. כל מה שאנו מנסים להסתיר בריצות היום יום. אצבעות זקנות כחולות ועקומות. נוזלי גוף כהים בתוך צינורות פלסטיק. גופה נושמת נשימה שטחית הולכת וכלה בעוד המזגן מקפיא את החדר ואת הזמן.  מוצא אתה את עצמך ממלמל יחד עם שאר הגוססים: לא קל משא החיים. לא קל ולא פייר מקום זה אליו הושלכנו ובו נידונים אנו לשרוד. הדחקה טכנולוגית רוויית אורות וצלילים קורסת בבית החולים, ונחשפים החיים בדמות פס לבן עולה ויורד וציפצוף מונוטוני הולך ומתמשך. מתממש.

——-

אבקש שיהיה לי השילוב הנכסף של קבלה של מה שבא אלי, מי שאני, יחד עם הפעולה במה שצריך לעשות בעולם.
הנה אבי במיון במצב קשה מאוד והמחשבות שלי בורחות הצידה כל הזמן. דמות מחלישה מהעבר. ההלוויה. למה אין בי דמעה. הכרס הבולטת והצורך לרדת כמה קילו בשבעה כדי שיראו שקשה לי גם הם ממחשבות לבי באותם רגעים – אינני מתבייש להודות. הנה אני שומר בזיכרון ופורש וכותב בזמן שאבא גוסס וזקוק לנחמה.

—–

על ערש הדווי אמרתי לאבא (באופן מודע ומאופק) סליחה שהייתי בן מחורבן. סליחה שלא הייתי נוכח יותר בחייך. יותר מקבל ופחות ביקורתי-מזדהה עם האם. באותו רגע נצנצה בי מחשבה מדכאת שאני גם אשאר בן אדם מחורבן לכל סביבתי ואין מזור לחורבן. שקר, רמיה, מסכה (עם כוונות טובות כמובן וחיוך). אין לכך כפרה.

—–

בולטים בנוכחותם לעת מות האדם חפצים. כפכפים. מכנס קצר להחלפה. אלה המלווים האחרונים של הנפטר עמם הוא יוצא מהעולם. הם גם יישארו אחריו, אחרינו. כפכף הגומי הוא העדות החזקה ביותר לארעיות הקיום האנושי.

—–

הפנים מתכרכמות הפה נסגר ומתקמר העיניים נרפות ככלב הכנוע. שאיפה עמוקה של אוויר. אין מה לעשות. הוא הלך ולא ישוב. כניעה מושלמת.

—–

אבי גסס בלילה הסתמי ביותר שהיה אי-פעם בעמק.

ירח נתלה ברישול על עפולה

ליל לא ידע מה דמות לו

דממה מהולה רחש מכני

בבניין כלשהו בחדר כלשהו אור.

אישה הזיזה משהו בשביל מישהו.

הכל רצה לגמור וללכת

הזוכרים אתם את אבי שגסס? את עפולה? את הליל ההוא?

הייתם שם ושוב תהיו.

—–

דבריו של קהלת בפרק יב' מהדהדים שוב ושוב בראשי. אינני מוצא ביטוי טוב מזה בספרות המוכרת לי של תחושת השבר והמבוכה מול התרחשות כה אלימה כמו מחלה או מוות:

וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ; עַד אֲשֶׁר לֹא־יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֲשֶׁר תֹּאמַר, אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ׃ 2 עַד אֲשֶׁר לֹא־תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים; וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם׃ 3 בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת׃ 4 וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל־בְּנוֹת הַשִּׁיר׃ 5 גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה; כִּי־הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים׃ 6 עַד אֲשֶׁר לֹא־יִרחַק (יֵרָתֵק) חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל־הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל־הַבּוֹר׃ 7 וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ׃

—–

גם חצי שעה לאחר לכתו רון ואני עוזרים למשפחה לחנות את הרכב. כל כך אבא בהרבה מובנים.

————-

האדם בוכה? על מה הוא בוכה? נפטר לו קרוב, כך נראה. האמנם?

—————-

כמה דברים:

חווית המוות וחווית הלידה. עכשיו הייתי בשתיהן במלואן. כעת אפשר לומר שחייתי.

הייתי רוצה לכתוב בעתיד על נושא הנפש הבוחרת למות. ולו הייתי במדעי החיים הייתי בוודאי מתעניין בתפקידו של הלא מודע בקיצור או הארכת החיים.

הייתי רוצה גם לכתוב על נושא המורכבות של זה שאינו מחובר רגשית למתו. לנסעד. ילדים שסוחבים חסכים ולכן מתקשים בחיבור הרגשי. ההתמודדות שלהם שכלית.

"אבא שלי איננו" אבל גם "אבא שלי מעולם לא היה "

——

למחלה הארורה משחיתת צלם האדם אבא לא נתן להכתיב את התהליך. אם היא התחילה וברגע שהתחילה התהליך היה מהיר מאוד, הוא בחר כך אני מאמין, לבחור את אופן הסיום. המקום. הזמן. נפרד מכל בניו. מאחיו. מחברים קרובים ובזריזות קיפל עצמו לדרך. זריזות היא עוד מאפיין שלו. קיבוצניק וגולנצ'יק: פרידה, קיפול ותזוזה והלאה.

——

את המוות כמו גם את החיים אין לתאר במונחים של משך. רק הרגע נאה להם. הנה חיוך.  אני מאושר. מחייך למצלמה ואבא שלי לידי. אבא שמעולם לא הכרתי באמת. אבא שמעולם לא הכיר את עצמו ורק את המעשה ידע ידע ואת הריצה האין סופית בשדות השכחה – הם שדה החיים. אבא של דימוי – ואיזה דימוי נהדר הוא היה – גדול ומוחשי כמו החיים עצמם.

—–

בזמן מחלתו של אבי וכן לאחר מותו פחדים רבים עולים על הנפש. איבוד שליטה. איבוד זיכרון.  מתח. חרדה. זה לא רק עצב.

—–

כל אדם והמוות שלו.

הוא שפת הגוף הכנה ביותר.

קודמת לו רק לידתו.

כאן תעודת הזהות החרישית, האינטימית ביותר.

הולך לעולמו אדם בעיניים פקוחות, בידיעה

בהתעברות שקטה

כחתול הפורש אל מקום וממתין שם.

——————————–

בהלוויה:

דברי הספד שנישאו:

אבא לא היה אדם של מילים גדולות. הוא לא השאיר לנו תורת חיים כתובה אלא תורה שבעל-פה. אז אני ברשותכם אגיד כמה תובנות ברוחו. אפנה אל עצמי, אבל הדברים נוגעים גם לכל אחד מאיתנו כאן קרובים כרחוקים:

'עופרי תאהב'. אהבה מנצחת את הכל נהגת לומר. 'אני אוהב את כולם בלי יוצא מן הכלל'. אבא היה מה שנקרא "חברה'מן". מעולם הוא לא שאל על המוצא של האדם. לא בדק מתחת לחצאית את מינו של האדם וברוח הימים – איך הוא מגדיר את עצמו. 'כל אדם הוא אדם'. זה אבא. והוא אהב כל אדם ובני אדם החזירו לו אהבה.

דרך אגב, אבא שלי גם אהב כלבים וסוסים. מאוד אהב. הוא ראה בהם את בני הלוויה הנאמנים ביותר, אלה שנותנים אהבה ומגיבים לאהבה בלי לשאול מדוע או מה יצא לי מזה או למה זה מגיע לי? הרגש פשוט שם זמין ואמתי.

'ועופרי תיתן לאחרים. אין הנאה גדולה יותר מנתינה לאחרים'. פה אין טעם להכביר במילים. כל מי שפה יודע כי הנתינה של אבא שלי נגעה כמעט בכל אחד כאן בקהל, ובנו יותר מכל.

'ועופרי, תהיה מי שאתה. תהיה שמח ויפה אבל גם עצוב ומכוער וזה הכל בסדר. ויאללה תזרום. תאמין בטוב שבך. ואתה הכי טוב שיש בעולם'. וגם 'אם לא הולך וקשה, אז צא להליכה מהירה של כמה קילומטרים. בכלל תעשה ספורט. שכיבות סמיכה. ואם עדין לא הולך היום. לא נורא. תישן. מחר זה ילך'.

'ועופרי תהיה עם המשפחה'. כמה אבא אהב להיות אתנו. כמה היה גאה בנו בבנים שלו. הכלות. הנכדים. החברים שלנו. בכל מקום סיפר בשבחנו ולפנינו תמיד ידע לחזק ולהסביר כמה אנחנו אנשים מצוינים. הלוואי הייתי מפנים את הדברים יותר מוקדם בחיי.

מי שנכנס לחדרי ליבו ומי שהכירו באמת, יודע שאתמול נפטר אחד האנשים הכי נדירים שיש בעולמנו. היכן שאנו מוצאים ציניות, ביקורת, בדלנות וחשדנות לרוב – אצל אבא שלי בדיוק ההיפך. אמון, מעורבות עם הבריות וקבלה של האדם. כל אדם. לשוא תחפשו ולא תמצאו ולא בדל כוונה רעה אצלו. זה אבא.

מי שהכיר את אבא יודע שאין ניגוד יותר גדול מצמד המלים יוסי מת. יוסי היה בחייו כל מה שהוא ההיפך ממוות ומחלה. והנה גברה המחלה וגבר המוות על אבא שלי הטוב, החזק, הנדיב והעליז.

יוסי מרגלית בן מרים ויעקב מרגלית בן משמר-השרון ותושב כפר-תבור – אבא, חבר, אדם.

נוח על משכבך בשלום.

——

לא אשכח, גם בהלווייתו, שאבי אמר לי פעם שגם בהלוויות הוא לא יכול שלא להתבונן על נשים יפות. בוודאי אבא. מובן לחלוטין.

——

בתום ההלוויה, העפר והאבנים אך כיסו גופה, אני הולך בשביל המצבות הרעננות הישנות, מנסה להימנע מקהל המנחמים, והנה בפינה אבי עומד בחולצה ורודה קצרה, מכנסי דגמ"ח וידיו בכיסי המכנסיים. הוא בוהה-לא-בוהה בעדת החפויים הזורמי חוצה, ונפנה בשאלה:

"תגיד מה ההלוויה?".

"הלוויה שלך" אני מפטיר כלאחר יד.

"שלי?" מבטו מבויש.

"כן שלך. מתת".

"מתתי? מתי?", פליאתו וחיוכו נרחבים.

"לפני יומיים פחות יום, כלומר אתמול. אתמול מתת אבי ועתה קברנוך".

"מה אתה אומר? איזה סיפור זה, יא-אללה"

"סיפור סיפור אבא"

"אז זהו? הכל נגמר?..איזה ברוֹך!"

"כן. ברוֹך אבא"

"וואו, טוב…ואיפה האחים שלך ואמא שלך?"

"הם פה איפשהו, מקבלים ניחומים"

"תשמע עופרי אני לא תכנני שזה יגמר ככה את יודע? תשמע, תגיד לאמא שלך שלא התכוונתי שזה יגמר ותמסור גם לאחים שלך ולמשפחה והחברים וכולם שמה שלא ככה תכננתי. אתה תמסור?"

"אמסור, אמסור"

"יופי. טוב…אז, רגע, אני נשאר כאן?"

"כן. נשאר כאן"

"אוי זה לא טוב. אז אתם תבואו לבקר, בסדר?"

"בסדר, ברור"

"אני פה"

"בסדר"

————————————

במהלך השבעה: 

מהלכות עשה ואל תעשה בעת ביקור אבלים:

לא לדבר על הצרות שלך בשבעה.
בכלל, לא לדבר על עצמך
לספר דברים שלא ידעו על המנוח, אלה הביקורים המשמעותיים ביותר.

——

שיר שתמיד כאשר שמעתי אותו בעבר חשבתי על אבי לכשילך לעולמו ומה שארגיש ביחס אליו. והנה זה בא. כמה מוזר. הדברים שלא יכולנו לומר להורינו, תחושת הפספוס ביחסים שלעולם לא יוכלו לתקון, הרצון לעשות את התיקון עם הילדים שלנו – כל זה בשיר יפה זה.

—–

על מה עינך בוכיה בני?

מבכה אני את מותך אב יקר. שהיית ואינך.

שהילכת כאן בינינו, נכחת. והנה נכחדת.

את יקר השנים שנשאנו שנינו

אתה בשלך

אני בשלי

את אבדן השנים, השתיקה,

את היותך אבוד בעצמך

בודד עם כל העולם כהסחה לבדידות קיומית

את ניסיונותך, רצונך למשפחה לאהבה,

את היותך איתי למרות שאינך עימי.

——

דברים שלמדתי על אבי במהלך השבעה:

שהיה חייל אמיץ. הסתערויות, כדורים שורקים ליד הראש, וידוא הריגה וכאלה.

שהייתה לו אכזבה גדולה ממני. מאיתנו. שלא נכנסנו מתחת לאלונקה כשהמשפחה התפרקה.

שהיה ילדותי בדפוסי המחשבה שלו.

שהיה שייך לאופי שלא משתף בצרות שלו ובמיוחד לא את המשפחה, אולי כיאה לדור והתקופה בה צמח. לא ידענו על הדימנציה שלו עד דצמבר השנה.

——

אדם מת ואנו מבקשים לתפוס את "דמותו". אדם חי לידי. מה ממנו אני תופס? מבע. מבט. מילים. רעיון. מעשים. מה ממנו תפסתי? מעט מאוד וגם זאת אין זה אלא דימוי.  תפקיד בעולם.  לעולם לא את האדם עצמו.

——

אך הסתיימו ימי האבל והונחה האבן על הגל וניטלה היד ונתברכה הברכה והנה הפיות חוזרים לקשקש ולקרקש בהבלי העולם. לזרא הוא לאבל כל שיחות החולין.

————————————————-

לאחר השלושים: 

התלבטנו רבות במהלך השלושים מה לכתוב על המצבה. יש את הנוסח הרגיל שלבסוף נבחר, אלא לדעתי על המצבה היה ראוי לכתוב או להוסיף: "אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח" (משלי, יח')‎

בציטוט קצר זה מקופלת משמעות רבה ביחס לחייו של אבי – לתכונותיו, למעשיו, לציפיותיו וליחס הסביבה כלפיו.

—–

כמה זכרונות אקראיים מאבא:

זיכרון 1. טיול משפחות של הקיבוץ. טיולית תקועה במדבר יהודה. נטויה על צידה בזווית מפחידה לאחר שלקחה סיבוב בירידה באופן מסוכן. כל יושבי הטיולית יוצאים ממנה בזריזות ומתרחקים, ורק אבא הולך לקדמת הטיולית, מתיישב ליד ההגה ולעינינו המביטות באימה, מצליח לסיים את הסיבוב. שלום לו. שלום לטיולית. אנחת רווחה.

זיכרון 2. לאבא היה חלום לקנות סקרטר לעת זיקנה ולשבת לכתוב מהרהורי ליבו. אבא באופן שמפתיע אותי היום ידע לכתוב. אמנם כתב בפשטות אבל עם הרבה רגש ההופך כל כתיבה ליותר כנה ולכן יפה ומעניינת. הוא קנה לבסוף לפני כמה שנים סקרטר בשוק הפשפשים. אמנם לא עתיקה מאנגליה אלא חיקוי מתאילנד, אבל כזאת שהוא מאוד אהב. הניח אותה בחדר הקטן שיהפוך להיות חדרו במרוצת השנים, אבל לכתוב (עד כמה שידוע לי אולי למעט כמה מכתבים קצרים) לא כתב.

זיכרון 3. אבא מכסח דשא, אבא לוקח את הדשא בשקיות אל הזבל. אבא בלי חולצה. תמיד בלי חולצה. לעתים קרובות בבית גם עם פחות מזה.

—-

כמה דברים שנכתבו לחברים טובים שעזרו ברגעים הקשים:

לאחר שעברו כמה ימים מאז הסתיימה השבעה, אני מוצא את הפניות הנפשית להביע את שאצור בי כבר כמה חודשים כלפי חבריו הטובים של אבי. חברים, כמו שאומר הביטוי, נמדדים בעת צרה ואתם משפחת ….* היקרה עמדתם לצידנו, ובעיקר לצד אבא שלי ברגעים הקשים ביותר. הייתם שם לתמיכה ומשען ברגעים בהם הוא הרגיש שאין אף אחד בעולם שעומד לצדו (ואלה היו עבורו רגעים נוראיים). תמכתם בו בעת שהתנהגותו בשל המחלה הארורה הפכה אימפולסיבית, בעוד הגוף היה בריא וחזק. אתם הייתם לצדו ולצד משפחתי ברגעים הקשים שלנו – באמפטיה, בתמיכה ובמעשי חסד. עזרתכם ונתינתכם לא ידעה גבול. נתתם עם נשמה, שהיא צורת הנתינה העילאית ביותר, ועל כך תודתי-תודתנו נתונה לכם.

יש בי מילים שהן הרבה מעבר לתודה, ותודה שהיא הרבה מעבר למעשים שנעשו מצדכם כלפי אבי היקר. את כל מה שמעבר למילים ולרגש ננצור בלב בינתיים, היכן שנמצא היופי והטוב בעולמנו.

טוב לאדם להרגיש שיש מסביבו אנשים עליהם יוכל לסמוך בעת הצורך. אשרני שזכינו בכם משפחת …..

באהבה והוקרה רבה,

עופר והמשפחה

*משפחה שעושה בהצנע. אני מאמין שלא הייתה רוצה ששמה יופיע כאן.

——–

לא מתתי.

כמעט ומתתי עם מותו של אבי.

במיתתם הם לוקחים עמם חלקים מאיתנו.

הנני.

מתעבר בגילומי.

מה יהיה? אין לדעת.

דבר חדש?

אותו דבר?

כלום מתוך כלום?

——

המרד בתופעת המוות, המקבל ביטויו במרד בתופעת החיים, יש שיתבסס בשברונו ויש שיאסוף חלקיו מחדש בכוחות שכרגע אין לדעת מהיכן ואיך יגיעו.

——

א וּזְכֹר, אֶת-בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ:  עַד אֲשֶׁר לֹא-יָבֹאוּ, יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין-לִי בָהֶם חֵפֶץ.  ב עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ, וְהַכּוֹכָבִים; וְשָׁבוּ הֶעָבִים, אַחַר הַגָּשֶׁם.  ג בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.  ד וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר.  ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים.  ו עַד אֲשֶׁר לֹא-ירחק (יֵרָתֵק) חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר.  ז וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

 

אינני מכיר ביטוי טוב יותר לתחושת חוסר המוצא של ההולך אל מותו, בידיעה שהוא הולך אל מותו – תהיה זאת ידיעה בהירה או ידיעה עמומה מתוך מוח עכור כמו זה של אבי – מאשר דברי קהלת אלה. הם מהדהדים לי בראש כבר חודשים. לא הקבר הוא האימה, אלא האין-מוצא. האימה מול הדרך מובילה רק לכיוון אחד. היש מי מאיתנו שלא יגיע למקום דומה? רק ברי המזל שמותם יבוא להם פתאום. 

זה מעלה בי מחשבות רבות על הקורלציה בין רצון ומציאות, על השפעת הנפש על הגוף. זה דבר שהרפואה הסטנדרטית (כולל הפסיכולוגיה) אינה אומרת עליו דבר. בלעדיות החשיבה האמפירית על פרופסיה שהיא בחלקה בלתי מדידה (לפחות לעת עתה), זה דבר שאין להשלים עמו. בעתיד לדעתי ההסבר הרפואי, ואולי ההסבר הכללי יותר על מצב חיינו האישיים והחברתיים, יהיה כלול בו מושג הרצון, על ביטויו השונים בנפש. רצון לשמר חיים ולקטוע חיים.  

אבי ללא ספק ידע בהגיון הולך וכלה שהוא הולך למות. הוא אמר לי זאת בהולכנו בשבילי משמר-השרון. "עופרי" אמר, "אני הולך למות אני יודע". ואני שאז עוד חשבתי שמדובר בפסאודו-אלצהיימר ותגובה נפשית לשברון נפשי, אמרתי לו שהוא מדבר בחוסר הגיון: "איך למות אבא? אתה כולך צעיר בגוף" (לאבי, כמעט עד מותו, מדדים של אדם צעיר וספורטיבי בכל הבדיקות הגופניות). "לא, אני הולך למות, אני יודע" חזר ואמר. "זה יעבור אבא, זה יעבור, אין לך מה לדאוג" השבתי. לא ידעתי עד כמה מהירה תהיה ההתדרדרות הגופנית והנפשית שלו בחודשים הבאים. לא ידעתי אז שאבי בחר במוות בתור מוצא לתחושת חוסר מוצא. להבנתי היום, אבי רצה למות. בהיותו אדם בעל תודעת חופש וכבוד עצמי, הוא לא יכל לשאת את מצבו, את ההתדרדרות הקוגניטיבית. הוא ידע שאין מוצא למצבו מלבד במוות – המוצא האחרון לכל דווי שאין לשאתו עוד.