המילים שהן הסמן והמתווך בכל ליטורגיה דתית מבוססת טקסט בכוונתן להצביע ולכוון את הקורא אל המסר הפנימי החבוי בהן. מסר זה במקרה של הסידור היהודי הוא המוטיב המרכזי של כל תפילה – התחושה הנעלה של נוכחות ממד נוסף, "אלוהי", במציאות ההכרה האנושית. המילים מטבען מוגבלות בתיאור האל עצמו ותפקידן אינו אלא אך לקחת את המתפלל לסבוב במעגלים הולכים ונעלים סביב הרעיון האלוהי. לשם-כך הן מגייסות את מלא מנעד שפת הרגש הדתי בתשוקה להכיר בחשיבותו של הממד הנוסף וחשיבותו העליונה עבור האדם. המלים מבקשות, דורשות, מתחננות, מביעות משאלה בלתי מושגת. הן נעות בין ביטויי אהבה לפחד, בין רצון לביטול עצמי . הן רפטטיביות – אם פספסת פה משהו, אל דאגה! הנה מיד הוא חוזר. לפיכך המלים האנושיות מבקשות לא רק מהאדם לזכור את הרעיון הנעלה ואת זיקתו של האדם אל האל, אלא גם כמו אומרות לאל – ראה את האדם כמה הוא מתאמץ ובכישלונו הוא שב וחוזר אליך. קבל את תפילתו או לפחות את כוונתו המקורית בתפילתו להיות בקרבתך.
זאת מלמדת אותנו צורת השפה והלשון בסידור. המילים כמצביעים, כתנועה נפשית הלובשת ביטוי מילולי סמלי בבקשה את מושא תשוקתה הבלתי מוחש. הן מכוונות אל הממד שמעבר בביטוי אנושי לבטא בסמל דבר שהוא מעבר לסמליות. יש שיגידו "פסיכולוגיה!", אבל עצם הניסיון המתמשך על פני דורות רבים ובתרבויות שונות ומרוחקות, הוא כבר ביטוי לדבר מה שעלינו לתת עליו את הדעת. ממד, שכמו שכתבתי במקום אחר, הוא קריטי לא רק לתחושת הערך העצמי והאותנטיות הפנימית, אלא גם לתחושה המוסרית בפן האישי והחברתי שאנו כה זקוקים לה היום.