נניח משל בו יסופר על ראש המדינה השקועה ברפיון עמוק, ההולך ברחובות העיר ונערה צועקת שהוא עירום, והיא יפה ותווי פניה מסתוריים. הנה סוף סוף מישהי אומרת את מה שכולם חשדו בו, אמרו הבריות בינם לבין עצמם. וצבא צלמים וכתבים נחפזים רצים לשחר לפתחה של הנערה לשמוע עוד מרשמיה, שכן כולם צמאים שם לדברי טעם, אך כל שהיא חוזרת וממלמלת הוא שהמלך הוא עירום. היא מספיק נבונה לדעת שכל דבר אחר שתאמר יעמעם את תבונתם של הדברים הראשונים, ואולי אף תתעורר מחלוקת על דבריה אם תמשיך לדבר (שכן זהו עם ציני וביקורתי למדי). אולי גם תזכה לבוז מצד הפרופסורים הנבונים שיבדקו וימצאו רבב בדבריה. והעם יתפלג לשניים בעדה ונגדה ולבסוף אלה שבעדה יחושו מרומים לאחר שימצא נער אחר יהיר ועז מצח שיטען כי המלך לבוש כשם שעליו להיות לבוש, וצבא צלמים וכתבים נחפזים רצים לשחר לפתחו. ובעוד היא שומרת מוצא פיה נבדק ונמצא שאכן ראש המדינה הוא עירום ואין הדבר ראוי, ולכן פסק השופט שעליו להתלבש בהתאם ביוצאו לחוצות העיר. והעם שקט והנערה נשכחה לשנים רבות עד ששוב הופיעה בכותרות לפרק זמן קצרצר לאחר שעמדה בגאון בראש התביעה הציבורית כנגד מנהיג ציבור שמעד.