את "התרופה" הטובה ביותר נגד הבדידות התהומית, הדימוי והפחדים מצאתי לפני כ 12 שנים. למעשה היא מורכבת משני חלקים שנכנסו לחיי במקביל. אני נוטה לחשוב שהאחד תלוי בשני או שהראשון הניע את השני, כך שאין מדובר אלא על עניין אחד בעל שני פנים. התרופה הראשונה שהועילה לי הייתה ההיכרות עם חוויית התפילה. באותה עת ניסיתי להתקרב אל הדת כמוצא לתסכול המתמשך. לאחר כשבועיים בישיבה בבני-ברק הבנתי שהמסגרת הדתית מצמצמת באופן משמעותי את החופש שלי שאני מאוד מעריך ולכן המשכתי לדרכי. לפני שהלכתי, בחור חביב שהכרתי שם נתן לי סידור תפילה וסימן בעפרון את התפילות החשובות עבור הקורא יחיד. מאותה עת בערך התחלתי מתפלל. בהתחלה לא באופן מסודר ורק עם טלית ובהמשך עם תפילין אותם לקחתי מהארון בבית הוריי, שם שכבו מאז בר-המצווה.
המשמעות הראשונה של חוויית התפילה מבחינתי הייתה החשיפה לממד חיים שקיים מעבר לאני (בין אם נקרא לו טבע או הוויה או אלוהים). עבור מי שהיה כל-כך הרבה שנים סביב עצמו היה זה לא פחות מתגלית לקחת פסק זמן של כחצי שעה מעצמי בכל יום. כמובן שהניסיון להתנתק ממוסרות עצמי לא היה פשוט כלל. אותם מנגנונים נפשיים שגרמו לי בגיל צעיר לפתח שליטה מחשבתית עשו זאת למטרת הגנה ושמירה, ולא בקלות ניתן להסיט אותם. כל תפילה הפכה להיות מאבק איתנים פנימי לתת ביטוי לאני הרגוע, המשוחרר, הספונטני, זה שמצליח להחזיק בראש איזו אידאה אלוהית יותר מכמה שניות מבלי שהמחשבות הטורדניות יחסמו את התודעה. כאשר לבסוף הייתי מצליח לכוון את המחשבה למילים ולמשמעות שלהן ההרגשה הייתה עילאית. במובן זה התפילה היא הצוהר הראשון והבסיסי שלי לעולם הפנימי והחיצוני.
התרופה השנייה (שכאמור להבנתי תלויה בראשונה) הייתה ההיכרות עם מי שלימים תהיה אשתי – אריאן. אחד הדברים שהבחנתי בהם כעבור זמן שהתחלתי להתפלל היה כי "הדברים מסתדרים". לא במובן שאני מקבל את מה שאני מבקש (כמובן לא אחת קרה שקיבלתי את ההיפך ממה שרציתי במודע), אלא במובן שהופיעו אפשרויות חדשות ומפתיעות, כביכול באקראי, שלא נלקחו לפני כן בחשבון והיו מאוד מתאימות עבורי מהרגע שהופיעו. את אריאן הכרתי במקום הכי לא צפוי שאליו הגעתי בדרך לא דרך – בקיבוץ קטורה, במכון ערבה ללימודי הסביבה. היא לא הייתה דומה בשום אופן לזאת שדמיינתי שאקשור עמה מערכת יחסים משמעותית ארוכת טווח. לקח לי בערך חודשיים להבין שהיא האדם שיהיה הקרוב לי ביותר כנראה (וזאת אין לדעת לעולם בוודאות) לשארית ימי חיי. האיכויות שלה לא רק משכו אותי אליה בכני חיבה עזים אלא גם גרמו לכך שלראשונה אבוא חשוף פנים כלפי מישהו, ואלמד באופן נוקב ועקבי להיות יותר כנה עם עצמי.צאריאן מהרגע הראשון שראתה אותי שידרה לי את מה שמתארים בתיאטרון הפלייבק כעיקרון ה "כן ו..". כן, זה יפה מה שאני רואה: את חיבוטי הנפש שלך, חוסר הביטחון והניסיון המגושם לשדר ביטחון, את הרעיונות, את התנועות המוזרות שלך עם הציצית והתפילין, את היותך בן 32 וטרם התחלת לחיות את חייך…כל זה טוב ויפה ותן לי עוד מזה בבקשה. צריך הרבה ביטחון עצמי בכדי להגיד דברים מעין אלה.
…על שני אדנים אלה נפשי נשענת – היסוד הנעלם ביותר והיסוד המוחש ביותר. האלוהי והארצי. בשניהם האמת, הכנות, הלימוד, הם ערך עליון. נפשי נעה רצוא ושוב בין שניהם. נפשי, כמו כל נפש אנושית, שייכת לשניהם וחייבת לשניהם בשווה את חייה, את שגשוגה.