אצל יותר מדי בוגרים התפתח דפוס רגשי מובנה של חוסר ערך, שלו השלכות שליליות על איכות חיי היחיד, אבל לא פחות מכך על איכות חיי החברה והסביבה. אין הכוונה כאן למקרים הקיצוניים של חוסר ערך המובילים לתגובות של ביטול עצמי או לפגיעה עצמית כפי שנהוג לחשוב, אלא למצבים הנורמטיביים של תחושת חוסר הערך. אלה המצבים הנפוצים יותר, ה"שוליים" שאין שמים אליהם לב משום שהם מקיפים אותנו מכל עבר. ביטוי למצב נפשי זה קיבלתי כשחשבתי לפתוח את הבלוג. "מי אני שבכלל יכול להרשות לעצמי לכתוב את מחשבותיי בפרהסיה…" אמר הקול הפנימי. "רק להם, אלה שחשבו לעומק או אלה שלא אכפת להם מה הם אומרים ואין זה נשמע, שמפרסמים את דבריהם בפרהסיה, שמדברים בטלוויזיה.." המשיך הקול. לקול זה ביטויים מגוונים אצל כל אחד מאתנו. עניין זה גורם להבנתי את מירב הנזק בכל מעגלי חיינו שכן הם נוטלים מכל אחד את היכולת לממש את יכולותיו הפנימיות כראוי, וברמה החברתית מוציאים מהמסה העיקרית של האנושות את התחושה שניתן להביא לשינוי חיובי.
במצב זה בין האדם והעולם קיים פער ופירוד. האדם חש את עצמו קיומית כבודד בעוד העולם הוא מקום מאיים שלא ראוי לאמון. מערכת היחסים עם הסביבה מושתתת על "עיקרון הכוח", להכריע או להיות מוכרע – דפוס מנטלי הגנתי לכל דבר שמשמעו דפוסים מניפולטיביים, כוחנות, ניצול, אבל גם התבודדות, ביקורתיות, חוסר אותנטיות (זיוף), שכלתנות יתר, צורך בשליטה וכדומה. בעולם פנימי מפורד וכוחני זה, יחסים בין אישיים נתפסים כמבוססים על אינטרסים וניצול, בעוד מושגים כגון טוּב הלב או החברוּת חסר במערכי הנפש (אפשר לומר במידה רבה של וודאות שפוליטיקאים רבים ניחנו במערך נפשי מעין זה. הוא גם התנאי הנפשי שלהם להצלחה פוליטית, למרבה הצער).
אדם המסתובב בתחושת חוסר ערך מזמין לעצמו חוויות כמו גם אנשים שיצדיקו את אמונתו הפנימית – כלומר דפוסים של ניצול, קרבנות, פגיעה וכדומה. אורח חייו והדמויות אותן יכניס לחייו יהיו מראה ושיקוף נאמן של יחסו כלפי עצמו. במובן זה אדם פגוע הוא אדם פוגע שכן ברמה החברתית, אדם כזה נוטה למסור את האחריות האישית על עיצוב חייו לסמכות חיצונית מתוך תקווה שאלה ימלאו את החסר הפנימי. זהו ניסיון לתחושת ביטחון הבאה לידי ביטוי בשאיפה שערכים חיצוניים יבואו כתחליף לערך הפנימי הלקוי, דבר המסביר את התופעה של ההזדהות עם אדם מסוים, קבוצות שייכות, אידאולוגיות או אופנות. כמובן שלרוב הסמכות החיצונית מנצלת חולשת אנוש זו ועושה בה שימוש לטובתה האישית – לרווח פוליטי, כלכלי וכיוצא בזה. לעצב אישיות עצמאית קשה מלקבל מרות חיצונית. הפסיכולוג החברתי אריך פרום כינה תכונה אנושית זאת בשם "המנוס מחופש" (כאשר החופש משמעו היכולת של האדם לעצב את חייו בהתאם לאופיו הייחודי ולערכיו הפנימיים המנחים אותו). רק כך לדבריו של פרום ניתן להסביר את תופעת הצייתנות העיוורת והביטול האישי מול המנהיג שאנו רואים לכל אורך ההיסטוריה. עצמאות כרוכה בוויתור על הוודאות, הנורמות, באומץ לצאת מהמרחב הבטוח – בוויתור על הביטחון שמעניקים לנו כביכול המשפטים הפנימיים או המוסדות המקיפים אותנו. אבל לא רק על חופש מוותר האדם המודרני. כבר עמדו פסיכולוגים על תופעת איבוד הפליאה והבריחה מכל מאמץ וקושי, כסימנים המאפיינים את האדם המודרני ומקשים עליו להשיג היום תרבות ברת-קיימא.