"הבא לתקן יתחיל בו בעצמו; הווה אומר , יתחיל, אבל לא יסיים: חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו; מוטל עליו לתפוס את עצמו, אבל חלילה לו שיהא נתפס אל עצמו ויטפל בעצמו". (מרטין בובר, 'בפרדס החסידות', עמ' 36).
יש להכיר את הילד בכדי להבין כמה פוטנציאל פנימי טמון בו. עולם שלם של כשרים ויצירתיות, כל אחד בהתאם לאופיו הייחודי. מה מאלה עלה יפה בבגרותו? מה ממומש? כל-כך מעט להכעיס.
כולנו חווינו ילדות ארוכה. ימי ספיגה ארוכים בהם היינו תלויים בדמות ההורה. בהם נפשנו למדה הלכות חיים מתוך קווים דקים או גסים שנחרטו בנפש הקשובה של הילד. זמן של ילד שונה מהותית מזמן של מבוגר. רגעיו נפרשים לרוח. נפשו נעה כדוגית בין הרוחות. פתוחה לרווחה לכל מגע, צליל והעוויה. הכל רווי משמעות ומסנן לרשמים והתחושות, אין. מבחינה נפשית עולמו הרגשי על גבול הכאוטי, הולך ומתעצב עם השנים, להיותו נותן אמון בעולם או לניתוקו ממנו, בהתאם לרשמים והתחושות אותם ספג האדם בילדותו המוקדמת.
בעוד הטבע צייד אותנו בכלים גופניים מרשימים לשרוד מצבי קיצון, הרי שבנוגע לכלים הנפשיים המנגנון הבסיסי של הנפש למצבי החיים – הורות, סביבה, תנאי חיים – נע על הציר היסודי שבין רגש ביטחון לחוסר ביטחון. הביטחון הפנימי שהוא הפחות נפוץ ברגשות הנפש, גורר תחושות של שקט, אמון ופתיחות. חוסר הביטחון לעומת זאת גורר מנגנוני חרדה (תלוי בעצמת החסר) המובילים לתגובות כגון הסתגרות, הדחקה, ועם השתכללות הכשרים המנטליים – בושה, ניתוק או תלות, עולם דמיון עשיר, ריצוי (קשיבות יתר), קורבנות, עיסוק עצמי, ביטול עצמי וכדומה. במובן זה, למשפטי ערך וחוסר ערך שהפנמנו בילדותנו, שהתאבנו לקווי אישיות ומעצבים את הדימוי העצמי, יש השלכות משמעותיות על איכות חייו של האדם הבוגר (הערת אגב: את הגנטיקה נניח כרגע בצד. אנו אנשי החינוך איננו אוהבים את המוחלט הקבוע מראש לאדם. אנו נוטים לראותו כבריא ומדגישים את יכולות הלימוד, ההתגברות והיכולת לפרוץ מעבר לפוטנציאל הגנטי).