ש. אתה יכול להגיד להם את מה שאמרת לי?
ע. כן, בוודאי. אמרתי שהחודשיים האחרונים היו מאתגרים מאוד עבורי. הרגשתי כאילו התרוקנתי מכל המטען שנשאתי במהלך השנה האחרונה, שהייתה מאתגרת אבל גם מאוד משמעותית, ופתאום ריק נפשי וחלל – תרתי משמע.
ש. אתה מתכוון מן הסתם למוות של אביך?
ע. כן. עדיין קשה לי להיזכר באירועים שהיו. אני חושב שאני נמצא בשלב ההכחשה…
ש. ש…הוא כידוע לך שלב טבעי לגמרי בתהליך האבל.
ע. כן, אני יכול להבין את תפקיד ההכחשה או ההדחקה לגבי הזכרונות. צריך להמשיך הלאה בחיים ולתפקד בתוך מסגרות של משפחה ועבודות חדשות – הרבה ריכוז ותפקוד נורמטיבי דרוש לי כרגע ולא זכרונות מפרקים. והזכרונות מאבא יש בהם בכדי לפרק.
ש. אני מבינה שאמרת שאתה לא רוצה להיזכר, ותרגיש בנוח בכל שלב להפסיק את השיחה, אבל מעניין אותי לדעת ממה אתה חושש? מה אתה מרגיש שיכול לפרק אותך?
ע. את יודעת. את כבר מכירה אותי.
ש. ובכל זאת…על זה לא דיברנו. בוא ננסה לגעת בזה קצת.
ע. אוקיי. זה בעיקר אני חושב התחושה שלראות את אבא שלך במצב כ"כ מפורק עם אלצהיימר שמתדרדר במהירות – תוך 8 חודשים הוא עבר מאיש בן 68 מלא רוח חיים ובריא כמו שור שהולך כל בוקר 5 ק"מ – זאת חוויה לא פשוטה. היא משליכה בהכרח על התפיסה העצמית שלנו. שלי. ואת יודעת שאני בעצמי עוד נאבק בגילי המתקדם לבסס תפיסת עצמי יציבה, ואירוע כזה יכול למוטט – למעשה היו רגעים שבהם הייתי על סף התמוטטות. היו התקפי חרדה קשים, קשיי נשימה בלילות. פעם הייתי צריך להגיד לאשתי לשים לי יד על עורק הצוואר לראות שיש לי בכלל דופק – אני לא הרגשתי אותו. היו שלבים שהרגשתי שאני מאבד שליטה על חיי ועל הדבר הבסיסי ביותר שהוא הגוף שלי. תוסיפי לזה את כל המשקל של השנה האחרונה עם הניסיון לבנות קריירה חדשה, להיוולד מחדש כאדם יותר אמתי, תוך התמודדות עם שדים פנימיים בעיקר. כל זה יצר תערובת דליקה במיוחד. לפעמים נדמה לי שאבא שלי…
ש. נשמע חוויות מאוד קשות עבור כל אדם…אבל סליחה, מה רצית להגיד?
ע. לא חשוב. משהו על אבא שלי. הילדותיות שלו שהייתה חלק מהסיפור הטרגי שלו. את יודעת שהתמונה אף פעם לא פשוטה באף משפחה. יש מורכבות שלא מובנת לבן-אדם מחוץ למעגל המשפחתי. אצלנו הפער בין הדינמיקה הפנים-ביתית לבין הנראות כלפי חוץ היה ענק.
ש. אתה מתכוון ליחסים של אבא שלך עם אמא שלך?
ע. בין היתר. והיחסים שלו איתנו. אמרתי לאורך כל השבעה שהיה לי את האבא הכי מדהים בעולם ועם זאת הכי לא נוכח בעולם. הכי מדהים כי הוא מאוד אהב אותנו ורצה להיות לידינו והיה אבא חזק ופעיל ותומך באופן מעשי. אבל עם זאת בנוכחותו היה תמיד גם חסר רגשי, שאנו הילדים שלו, כמו כל ילד, חיפשנו בדמות שלו, וכשלא מצאנו המרנו את האכזבה לכעס, לניתוק רגשי – למרות שבשנים האחרונות זה השתפר והייתי זקוק להרבה ניחומים רציונליים בכדי לקבל אותו כמו שהוא, עם כל החסרונות וכל מה שידעתי כבר לפני שנים שלא ניתן לשנות בו.
ש. זה מעניין שאתה מציין את הניגוד הזה כאילו שהוא מפתיע. כמו שאתה אולי יודע, המקרים הללו זה לא רק שהם נפוצים בעיקר אצל מה שמכונה הדור השני והשלישי למקימי המדינה, אלא שהם גם מתבקשים.
ע. נכון, אני חושב שהניגוד באישיות שלו, ששוב – מי שלא בקיא בצופן הפסיכולוגי של אבא שלי לא יבין על מה מדובר, היה מתבקש. הוא הפך את חרדת הנטישה שלו כילד, את הבדידות הקיומית שחווה כתינוק בקיבוץ של שנות ה-50 עם שני הורים שלא נתנו לו תחושת חום ושייכות, למבוע של אנרגיה, פעלתנות מעשית ונתינה אבסולוטית לאחרים – בכדי לפרוץ את מעגל הבדידות. אלא שנתינה זאת, הבור שנפער בנפשו בגיל צעיר מאוד, לא היה בר תיקון, ובטח לא באמצעים שהוא נקט בהם. כלפי חוץ – יוסי המאושר, המחייך, האקטיבי – הוא באמת היה מלא בחיים… אבל בפנים…זה כבר סיפור אחר.
ש. רציתי לשאול אותך קודם אם גם האחים שלך מרגישים כמוך ביחס למה שקרה עם אבא?
ע. האחים שלי לקחו את זה כמוני מאוד קשה. להם זה אפילו יותר קשה, כי אני חושב שאין להם את הכוחות שהיו לי בכל התהליך לשהות בתוך הכאב והכיעור והחרדות שהמפגש עם אבי, במיוחד בחודשים האחרונים שלו, עוררו בנו. אני חושב, וזה חלק מהביקורת שלי כלפי עצמי, שמה שהיה לעזרי היה דווקא הניתוק הרגשי היותר גדול שפיתחתי כלפי אבי. אחי הגדול ראה בו לאורך שנים רבות מודל לחיקוי וניסה ללכת בדרכו, והאח הקטן יותר ספג הרבה יותר את הניתוק הרגשי שלו כמו גם את המתחים וההסתרות שהיו בבית בילדותו. אותי ואת אחי הגדול הקיבוץ הציל במובן זה. היינו הרבה בחוץ בשלבים הקריטיים של ההתפתחות הנפשית. ואולי גם זה שהיה לנו אחד את השני עזר לנו לא להרגיש יותר מדי בודדים בעולם.
ש. אמרת קודם שאבא שלך היה גם הכי מדהים?
ע. (בחיוך) חייבים לסיים בחיובי? שחס וחלילה לא נצא מפה מפורקים, הא?
ש. (בחיוך) ברור…לא, סתם. אני לא כזאת אתה יודע. אבל כן אני מאמינה ואמרתי לך את זה הרבה פעמים בעבר, שספגת ממנו המון דברים טובים שאתה עוד לא מעריך כמו שצריך – כוחות חיים, אופטימיות – אפילו אם כל אלה מקורם בתחושות בדידות וחסר – הם עדיין בעלי חשיבות וערך.
ע. לגבי כוחות חיים מסכים, לגבי אופטימיות – פחות. אבל באופן מעניין, הלכתי ללמוד פילוסופיה וקראתי ושמעתי לא מעט דברי 'חכמים' בחיי – ובכל זאת את התובנה העמוקה ביותר לגבי שמעתי מאבי דווקא, שלא נטה לפילפול ומורכבות בחשיבתו – וכשאני חושב על זה – כנראה בשל כך.
ש. שאמר לך מה?
ע. שהטוּב-לב שלי זה נקודת הכוח שלי בעולם.
ש. וזה נכון?
ע. אני חושב שכן. מאוד נאיבי כזה ועם נטייה לליטוף האגו – שאת יודעת כמה אני שונא – אבל בזמן השבעה זה נשמע לי נבון ומדויק. אולי יש דבר כזה שנקרא טוב-לב בעולם שלנו, אפילו כזה הנובע מתוך אנוכיות או אישיות חרדתית? שרוצה לעשות טוב בעולם ציני ודורסני?
ש. טוב…(טפיחה עם שתי ידיים על הירכיים, חיוך, רוכנת קדימה).
ע. טוב…(הרפיית זרועות, נשען לאחור).