חיים נחשפים כמו קוביות מתכנסות פנימה. מה ארע לי? שפת הסימבוליזם הנהדרת של החלום.
דמות M בדמות מחנכת כיתה יב'. אני רוצה ללמוד ולהיות בסדר אבל מרגיש חסר שקט ומתקשה לשמור על הכללים. נע לכיוון הדלת. הנה אני תלוי על חבל בסגנון אומגה, גולש אל חוץ הכיתה. אני לא מתכוון, אני לא כזה, אני מחייך לעבר המחנכת. ככה כמה פעמים נכנס ויוצא. והנה המרחקים הולכים וגדלים והנה אני בעיר, תלוי בחבלים ארוכים בינות בניינים רבי קומות דוהר באומגה במהירויות עצומות חוזר פנימה לכיתה. מתפתח ריב וקרע עם המחנכת. במקום אחר יש מדרון הררי מתוחח ובור באדמה ובבור נביעה של מים חמים. אני טובל רגל – לא חם מדי. אולי אלך להיות עם חופרי הנביעה במדרון? שם, אומר הקול, יתכן ויותר יתאים לי.
(הערה עם היקיצה: הנביעה משמע, היכן שהגולמיות והראשוניות ויש מקום בטוח יחסית שאינו שייך ל"עולם הישן" לעיצוב המקום לפי האופי שלי. הערה נוספת – פרט פסיכולוגי להבנת חלוצי העלייה השנייה – עבודת כפיים כעונש וכיצירה הגואלת כל שבוי).
ממשיך החלום: אני על מגדל גבוה. רוצה להביא משהו. אוחז בטיח המתפורר. יורד מהגג המתפרק. מתגרה במוות בכוונה. אני יודע שיש לי כוח להרים את עצמי ואפילו אחוז בזרת תלוי על מרזב אחוז בבורג חלוד. רגע לפני שהיד נשמטת, האני מתפצל לשניים. אחד שרוצה למות והשני שמכיר בכוחותיו לצאת ממצב ביש זה. מתרומם והנה זה שהורם מתיישב על כתפי זה התלוי ואומר לו: אתה תיפול אני נשאר.