ש. היי מה קורה איתך בימים אלה?
ע. ככה ככה. ענן של כבדות עוטף אותי רוב הזמן, למרות שאין לי סיבה ממשית להרגיש כך. הפרמטרים החשובים לי סה"כ נמצאים – בית, זוגיות, ילדים… בעיקר מרגיש חוסר וודאות, וזאת תחושה שלא נעים לחיות בה לאורך זמן.
ש. חוסר ודאות לגבי מה?
ע. העתיד שלי. הקריירה המקצועית. אני בעיקר רוצה לעבור שלב. ממורה במשרד החינוך למורה-מרצה במקום אחר, אם אני מבין נכון את הרצונות שלי.
ש. מה קרה במשרד החינוך שהחלטת לעבור? זכור לי שהיית מאוד מרוצה מהעבודה שם.
ע. נכון. קרה לי מה שקרה גם במסגרות אחרות בעבר ועליתי על שרטון עם "הדרג הניהולי". שרטון כזה שיוצר אווירה שלא נעים לשני הצדדים להמשיך להשתייך לאותו מוסד יום אחרי יום. זה סיפור עגום של חולשות אנוש אשר במקום שתתמוך חולשה ברעותה, מכריעה האחת את השנייה.
ש. אוי. ואין דרך ליישר את ההדורים ולחזור לעבוד שם בכיף?
ע. יכול להיות שכן, אבל בכל מקרה אני כבר מרגיש במקום אחר ולכן עלי להמשיך הלאה.
ש. מה? תוכל קצת לפרט למה אתה מתכוון?
ע. כן. עלי לחפש מקום אחר. אולי משרד החינוך ואולי, אם יעלה בידי, מסגרות חינוכיות אחרות, לגילאים יותר בוגרים ותכנים יותר מעניינים עבורי. אני מחפש תכנים שיותר ידברו אלי מתחומי הפילוסופיה והיהדות והקשר של שתיהן אל "החיים הנחיים", כפי שקורא לזה בובר.
ש. חבל שככה יצא אבל מצד שני גם הזדמנות לא?
ע. כן. אני חושב שמה שקורה, וזה גם קשור לתחושת החוסר ודאות, זה שאני נמצא במצב של שינוי, וכל שינוי כרוך בהתגברות על פחדים. אלא שהפעם זה כרוך בהתמודדות עם מה שתמיד הפחיד אותי יותר מכל והוא חשיפה עצמית. לא בהכרח אינטימית, גם. בעיקר להביא את עצמי כפי שאני לעולם, לחברה האנושית, וזה דבר שאני לא מורגל בו. בגלל מנגנונים פסיכולוגיים מסוימים, כל חיי ניסיתי לשמר דימוי מסוים כלפי חוץ, דימוי שבסופו של דבר גרם לי סבל ותעייה. עלי לנסות לחיות את מי שאני כפי שאני בסביבה הנכונה לי. השינוי המקצועי קשור ומשליך לתחומים אחרים כגון תחושת ערך עצמי, אמונה ביכולותיי וכדומה. התמודדות לא פשוטה עבור מי שכל חייו ניסה להימנע ממנה.
ש. מה לדעתך גרם לשינוי?
ע. אני חושב שמה שקרה בעבודה גרם לי, בלי שרציתי בכך, להשתנות. לכן תמיד צריך לזכור להוקיר תודה לאנשים שלא נותנים לנו את מה שרצינו. היה לי כיף לעבוד שם 6 שנים, והרגשתי סיפוק כמו גם אתגר לעבוד עם מתבגרים הסובלים מקשיים נפשיים, אלא שידעתי כבר בשנים הראשונות שזאת לא תהיה התחנה האחרונה עבורי. עלי לעבור בעוד כמה תחנות כנראה במסע אל עצמי ואל החיים. יש כאלה שעבורם היכולת לתת ביטוי למי שהם זה הרגל מוקנה. עבורי יש כאן קפיצה נחשונית יומיומית – עלי למוסס הרגלים והתניות המושרשים עמוק בנפש. בדרך יש מכשולים שהגרועים בהם הם הספקנות וחוסר הביטחון הנובע מחוסר ניסיון. בלי קשר יש לי גם נטייה להתפזר על הרבה משימות בו-זמנית, וזה בטח לא עוזר.
ש. כתבת בלוג לאחרונה, זה לא עזר?
ע. כן עזר מבחינה תרפויטית, וזאת הייתה אחת הסיבות לכתיבתו. עודני ממשיך לכתוב שם במינונים יותר נמוכים. אבל במקביל הוא גם גזל ממני זמן יקר וגם העצים את תחושת חוסר הודאות וחוסר האמונה שלי בעצמי.
ש. למה?
ע. הייתה לי מחשבה שבגלל מה שנדמה בעיני כמציג נושאים חשובים, הבלוג יקבל הד נרחב יותר. הוא יצא לאוויר ומיד נפח את נשמתו. אף אחד למעט בודדים לא מצא די פנאי לקרוא בו, וגם הם לאחר שהפצרתי בהם. איש לא הועיל לתת איזה משוב. לא לטוב ולא לרע. קול דממה דקה.
ש. זה בטח לא נעים. התעלמות יכולה להיות יותר גרועה מביקורת. תגיד, כל אחד חושב שהדברים שהוא כותב הם חשובים, לא ככה?
ע. ברור. ואני בטח לא אובייקטיבי כשאני אומר שזה בלוג חשוב. אבל חשבתי שלתכנים העוסקים באתיקה של אחריות, שזה במילים אחרות איך לחיות באופן ראוי בעידן כה מופרע ומאתגר כמו העידן שלנו יהיה הד, ולו כזה קטן וחלוש. ברור שהבלוג הוא לא גאונות צרופה, אבל כן ראוי ליחס כלשהו, בוודאי מהנבונים שבחבריי או אלה ששלחתי להם לקרוא.
ש. נשמע שאתה מאוכזב מהאנשים סביבך.
ע. כן למען האמת, וזה כמו שאמרתי גם משליך על הביטחון שלי. הבנתי את משמעות האתיקה של אחריות באופן אישי, בוא נאמר כך. בגדול, עלי ללמוד מזה ולהמשיך הלאה עם הדוקטורט ובהוראה ולהמשיך לעשות את מה שאני מאמין ולהאמין במה שאני עושה.
ש. אני חייבת לציין שקראתי שני קטעים והוא נחמד אבל לגמרי אני יכולה להבין למה לא קוראים אותו. אתה יודע שאנחנו בדור האינסטגרם וערוץ 2 ואתה בא בשיטות של המאה ה-19. רוב האנשים מחפשים לנפוש מקשיי החיים שלהם ולא לצלול לקשיים של אחרים. אני חושבת שאתה פעם אמרת לי שזאת הסיבה שכל המיזם הפילוסופי נכשל לאורך הדורות…(שתיקה ארוכה). מה? אתה נראה מבואס.
ע. כן. קצת. יש כאלה שכותבים דברים רציניים ומוצאים קהל קוראים את יודעת..אבל לא בא לי לדבר על זה.
ש. טוב. האמת שאני גם די חייבת לזוז. דרוש הרבה אומץ להתמודדות מסוג זה, אולי הכי הרבה אומץ, למרות שמי שלא נמצא במצבים האלה לא יבין. אני מבינה אותך ומאמינה בך.
ע. תודה. באמת תודה על ההתעניינות.