שמתי לב משיחות עם לא מעט אנשים מאז מות אבי, כי יש מוטיב של בחירה ברבים ממקרי המוות ששמעתי עליהם. זאת יכולה להיות בחירה מודעת או לא מודעת, אבל בשורה התחתונה – בחירה של האדם כיצד למות ולתכנן כך שמותו יהיה בתנאים שהוא בוחר בהם.
המחשבה הביקורתית הראשונה שעולה בראש היא שיש מקרי מוות נוראיים שאין איש מאחל לעצמו. ואני חושב שא. אין הכוונה למווות הבא בחטף או להבדיל באלימות בעקבות אירוע כלשהו (למרות שגם כאן יש תחושה שאיננו מבינים לחלוטין את סבך הגורל בו אנו נתונים וההשפעות השונות הנעלמות המשפיעות על חיינו), וב. שגם המוות הנורא ביותר ביסורים שאינו תוצאה של מה שכתוב למעלה, הוא בסופו של דבר עניין של בחירה. אולי בשל חוסר נכונות לוותר על החיוּת, אולי מי שאמיץ דיו לבחון את החיים במחוזות הסבל והכאב. אולי. הכל השערות כמובן.
אבל גם שמתי לב שמרבית האנשים שלא רצו או פחדו לסבול, מתו ללא ייסורים. כאילו החליטו שלא יסבלו, שזה יותר מדי בשבילם כלא הייסורים של הגוף הגווע ולכן 'קיצרו' משמעותית את תהליך הייסורים והמיתה. צריך לקחת את האפשרות הזאת בחשבון, במיוחד למי שכמוני חושש מפני המוחלטות האלימה של המוות והסמיכות אליו. יש נחמה בידיעה שאולי יש לנו אפשרות לעצב את מותנו, גם כאשר אנו בוחרים שלא לקצר את חיינו באופן מלאכותי.