סיפור קצר ויפהפה שקיבלתי מחבר ללימודים

שמואל

מאת: שם קטן

א

סומך נופלים

ליל חורף היה. סיעת עננים מפוחמים ירדה עד לראשי אילנות. יללת תן בקעה ועלתה מן היער ואין משיב לה. ניחוח לח של מוץ ותבן בא מן האדמה. רוח צפונית הייתה מנשבת בזעם ודוחקת לשמואל שיחיש פעמיו. אבל אין אדם כשמואל בא לידי חיפזון בקלות, פסיעותיו קצרות היו והילוכו בנחת. ואלמלא שהייתה חיתת אשתו עליו היה יושב שם תחת אחד העצים ולא היה קם ולא זע ממנו עד בוקר.

לא שהיה שמואל שש אלי אשתו ונפשו כלה לחלות פניה, אלא לפי שביקש לפטור עצמו מגערותיה וכל טורח דבריה שהיה פורץ מגרונה כל אימת שאיחר לשוב לביתו, השתדל להקדים ביאתו קודם צאת השעה העשירית. באמת ידע שאפילו יהיו כל מעשיו הגונים ומתוקנים וכל אורחותיו ישרים ומצוינים תהא תוכחת אשתו מרחפת עליו תמיד. גם כי יגדיל עמלו למען אשר תתרצה אשתו וכמטר יערוף על ראשה דברי חיבה הממיסים לבב כל אשה לא יכבשנה. דומה היא לעיר בצורה מוקפת חומת אבנים גבוהה שאין כל תכסיסי מלחמה שבעולם יכולים להכניעה, שכל הבא עליה מיד היא ממטרת עליו אלפי רבבות חיצים ואבני בליסטראות ואין לך עצה ותושייה כנגדה. היום היא אומרת לו עשה וכך ולמחר היא אומרת לו עשה כך. בבוקר כי תראה חנה את אישהּ והנה פניו שמחים תישא את קולה בצווחה ותאמר: "מה לך בן בליעל ולשמחה זו, אשתך בצער ואתה מדושן עונג? הסר צהלה מלבך." ואם לעת ערב תראה כי פניו זועפים תתפוס ראשה בכפיה ותצעק: "ראו ריק ופוחז זה הרואה את אשתו בצערה והוא עושה לו היתולים ומבקש להשימני ללעג ולקלס."

שמואל הטיב את סודרו שנתבדר ברוח. ויאמר בלבו: "כמה טובים חיי הרוח. שבכוחה תעקור הרים וגבהות ובכוחה תכבה להבות אש. כשיעלה רצונה מאתה היא נחה ורוגעת ואם תרצה היא רוגשת וממהרת. היא הנותנת חיים בהביאה ענני מטר להרוות נפש כל חי והיא הנוטלת חיים בהכותה את השדות בשידפון, ואי אתה יכול להזיק לה כלל, לפי שאין לה גוף ולא דמות הגוף."

שמואל הוציא מחיקו תיבה קטנה של טבק ויפטם את חוטמו בתאווה. כרגע נשתהה, הגביה פניו כלפי מעלה ויעצום עיניו וישאף אוויר במתינות ובאריכות. פתאום נזדעזע ובהלה אחזתהו. שצורת אשתו קפצה לו במחשבתו ובידה שבט שחובטין עמו את המרבדים בערב פסח כדי שיהיו נקיים יפה יפה מחמץ שבהם. ויפן כה וכה וירא כי אין איש בלתי הוא לבדו נתאנח ואמר: "חסדי ה' כי לא כלו ולא תמו רחמיו ואל תטשני ה' אלוקי לנצח." וינח לבו בשלווה.

רצה להמשיך בדרכו הרגיש כי סרה מצנפתו מראשו, שבשעה שבהלה תקפתהו נשמטה המצנפת ולא השגיח בדבר. עמד ונסתכל לד' רוחותיו ולא מצאה. אמר: "וודאי נטלתו הרוח ותשליכהו תחת אחד העצים אשר כאן, אסורה נא ואחפשנה פן תתגלגל כגלגל ותרחק ממני וימצאוה שדים שביער. ששמעתי כי כת אחת של שדים יש שפניהם כפני כלבים וידיים להם כבני אדם ורגליהם כרגלי בת היענה וכל חייהם הם סובבים ביערות, סובבים ובוכים בקול משונה ומחזרים אחר מלבושים של בני אדם וכאשר ימצא אחד מהם בגד מיד הוא גועה בבכי בקול משונה ונורא מקודמו, וכל השדים כולם באים ומתקבצים בעיגול ומניחים הבגד בינותם וכולם פותחים את פיהם בשאגות וצעקות ומחרפים ומגדפים את מי שהבגד שלו, אותו ואת כל זרעו שלא יוציאו שנתם. עד שבא הזקן שבהם שהוא מנהיגם והם יראים מפניו ומטיל את לחשו על הבגד ומעלהו באש, והם מיבבים ומרקדים שבעה ימים ושבעה לילות עד שחוזרים לשוט ביערות כבתחילה."

ויט שמואל מן הדרך לבקש את מצנפתו. ביקשה ולא מצאה. ויוסף לחפש שנית וירא את המצנפת נאחזת באחד השיחים ומום אין בה וישמח בלבו. והנה אך רצה לגשת אל השיח ההוא להשיב את אבדתו ולפנות אל ביתו הרגיש בדבר מה שתפסו בכנף מעילו. חשב כי סבך קוצים ודרדרים היה לו למוקש ודי יהיה במשיכה קלה כלאחר יד להרפות אחיזתו. אבל כדי שלא יהיה מעילו ניזוק מחמת המשיכה, שפעמים אתה מושך והקוצים עיקשים ולסוף אתה מקרע את המעיל, אמר להתכופף ולראות דרך התרה טובה.

בין מחשבה למעשה שמע פתאום לחישה מתייפחת שבאה לו אחורי גבו. כמעט שלא פרחה נשמתו מרוב יראה ופחד. ביקש לנוס על נפשו נשתתקו כל איבריו ונשאר עומד כיתד תקועה. בתוך כך הציץ לאחוריו וראה דמות שהיא מוטלת על הארץ. רצה לומר מזמור צ"א שבתהלים, שכוחו יפה להינצל משדים ורוחות רעות ושאר מזיקין, שבטוח היה כי אחד מן השדים חפץ להתעמר בו. אבל דעתו נתבלבלה והאותיות פרחו מזיכרונו ולא יכל להוציא הגה. עם שהוא עומד משתומם שמע את הקול מדבר אליו שנית: "חוסה נא עליי וקחני מזה." ויתמה מאד על אשר מדבר השד בלשון בני אדם. באותו רגע נסדקו העננים והלבנה שילחה אלומת אור חיוורת שפרצה מבעד לצמרות העצים והאירה את פני הדמות ההיא. מיד הכיר שמואל כי פני אדם לדמות ואף על פי שנעלה מגפיים ברי היה לו שצורת רגליה כצורת רגלי אדם.

וישאל שמואל: "מה מעשייך כאן ומה רצונך ממני?" ולא נענה. "שמא אין לך בית לדור בו ומיטה ללון עליה?" אין קול ואין עונה. מתוך זהירות נשתופף אליה וראה פני גבר צעיר שהוא מעולף. סטר לו על לחיו ולא הועיל. טלטלו בחזקה וגם בזאת לא העירו. חשש פן נפח נשמתו ומת. סמך ידו על לבו וראה שלבו דופק, משמע שרוח חיים עוד בו. שמואל לא חישב חשבונות הרבה ויתפסהו אחת בכתפו ואחת בירכו וישאהו על שכמו וירוץ הביתה.

ב

רופא חולים

חנה הדליקה את הכירה ותשפות על גבה את הקדרה שהתקינה לסעודת ערבית. נטלה את הכף והערתה את התבשיל כדי שלא יתדבקו הקטניות אלו באלו, וכשהתחילו המים רותחין כסתה את פי הקדרה והניחה תחתיה צלוחית של נחושת שתהא מפרדת בינה לבין האש ותצמצם להט התבשיל.

יצתה מבית התבשיל ונכנסה לבית המגורים ונתיישבה אצל השולחן. ראתה את אחת המנורות שעל השולחן שפתילתה מעלה פיח, לקחה את המנורה וקיצצה את הפתילה עד שנתבהרה הלהבה והשיבתה למקומה. ותביט אל מורה השעות וכיוון שנוכחה שכבר נתאחרה השעה ושמואל בושש, ניגשה אל החלון והסיטה את התריס ולא ראתה אלא את שממת העיר. השיבה עצמה למקומה ואצבעותיה התחילו מתופפות על השולחן. "וודאי מתהולל הוא בבית המזיגה." אמרה בלבה. "בטוחני כי ממזר זה מילא כרסו בשיכר ועוד מעט יבוא אחד ממרעיו והפגר על גבו ויאמר מצאתיו ליקיריך שהוא מתגולל בשוק." ותקם שנית אל החלון ומשלא ראתה דבר אמרה בחימה: "יבוא זה וידיי תלמדנו פרק בהלכות דרך ארץ, לקח טוב אתן לו עד שכל עצמותיו תאמרנה קדוש קדוש קדוש וידע כי ה' הוא האלוקים."

בבית שרויה הדממה. רק קול פצפוצי העצים שבתנור היה מנגן מין ניגון משונה. סמוך לתנור, על גבי ערימת בגדים בלוים, ישב לו החתול תרח ולקלק את שערותיו. כפעם בפעם פסק ממלאכתו ונסתכל באדוניתו דרך הכנעה וחנופה, כאחד שמבקש לשאת חן בעיני אדם גדול הימנו. חנה צפצפה לו בלשונה ותרח פיתל את זנבו לכאן ולכאן ודומה היה שנתרצה לפניה. לפתע נזדקף ונסתמרו אזניו ותדע חנה כי מתהלכים לפני הבית. כשם שמאדימים העננים ברקיע בצד מערב בעת שקיעת החמה כן האדימו פניה של חנה כשמעה מצעדי איש קרבים. חורי אפה נשפו רשפי אש ועיניה ירקו גצים. רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה נדברו בעצה אחת לבוא למלחמה במאחר. ותיגש אל הדלת כדי להקדים ברכה לבן חותנה.

כיוון שהיו ידיו של שמואל מחזיקות את האיש שעל גבו, פתח את דלת הבית בבעיטת ברך קלה. אך מסתבר שבעיטה זו לא הייתה קלה כלל, שאשתו נדחפה לאחוריה ואלמלא זריזותה הייתה נופלת ונחבלת. חנה ששיערה בדמיונה חמור נישא על כתפי אדם ראתה עולם הפוך ועמדה תמהה נבוכה ומבולבלת. טרם הספיקה לפתוח פיה ציווה אותה שמואל בדיבור מתנשף: "מהרי שלוש אלונטיות וחמת מים." "מיהו זה אשר עמך?" שאלה. אמר הוא: "לא עת חקירה עכשיו. רוצי ועשי כמצוותי כי בדיני נפשות עסקינן."

וילך שמואל ויפן אל תרח ויאמר לו: "יסלח לי מר שאני מטרידו, יטול נא כבודו את עצמו ממקום רבצו כי החולה זקוק לקרבת התנור." וישכב את האיש ויכסהו בצמר למען ייחם לו.

בתוך כך הביאה חנה מים ואלונטיות נקיות ואמרה לשמואל: "אלך ואמלא נאד קטן בחמין. שאמי זקנתי, עליה השלום, נהגה להניח נאד של חמין על לב החולה ובעיניי ראיתי כמה וכמה חולים מסוכנים שנתרפאו על ידה. זכורני את מאיר דב הקצב הזקן שבסוף ימיו חלה ונתעוור והעמידו עליו מן הרופאים הגדולים מירכתי ארץ ולא העלו ארוכה למכתו, ורופא אחד גדול היה שם שאף אביו ואבי אביו עד דורות רבים לפניו היו רופאים למלכי ארץ כוש שאמר…" אבל עד שזו מזמנת את פיה לספר מה שאמר אותו רופא מארץ כוש הפסיקה שמואל מדיבורה ואמר לה בקול תחנונים: "חדלי כעת מסיפורי מעשיות. עומדת את ומפטפטת כבשבת אחר הקוג"ל. אנוכי מתייגע בעסק החולה ואת אינך אלא מסיחה את דעתי. אמרת להביא נאד של חמין, יהי כן, אל נא תשהי בשיחת הבל." נתכרכמו פניה. ואלמלא שהכירה כי צדק ממנה הפעם, היה פיה מתמלא אלה. אפילו עקשן שבעקשנים פעמים שהוא יבלום את פיו וייסוג אחור.

שמואל לחלח אלונטית אחת וישם אותה על מצח החולה. התחיל למשמש בשקע הכתף הסמוך לצוואר ופכר בו את אגודלו. שאיבר קטן לאדם במקום ההוא שאם אתה מהדקו הוא גורם כאב נורא ובשעת הצורך, כגון הכא, אפשר כך לעורר מעולף מעלפונו. וכך הוה, כל איבריו של החולה נרעדו וישתעל בכבדות ותיפקחנה עיניו. שכב כנפחד וכנבהל ועיניו מתרוצצות אנה ואנה, וירם את כפות ידיו ויהפכן מצד לצד כמי שמונה אצבעותיו וכיוון שראה שגופו שלם  ואינו  חסר איבר ינק אוויר מלוא ריאותיו ונרגע. פניו שמקודם היו לבנים כתכריכין נתפשטה בהם עתה אדמומיות קלה.

תלה עיניו בעיניו של שמואל כמבקש לשאול כיצד הגיע אל זה הבית ומדוע הוא שרוע וגופו מלופף בסמרטוטים ומיהו האדם העומד עליו. שמואל שלבו חכם ומבין הרגיש בדבר ונסתכל עליו מתוך חיבה ואמר: "מצאתיך בשדה יער תלוי בין חיים למוות ונשאתיך לכאן לאהלי, ועכשיו שכבר יצאת מכלל סכנה, בחסדי ה', אל נא יתאמץ אדוני יותר מידי שגופו תשוש ועייף וזקוק למנוחה. עליי יהיה כל מחסורך וצרכי רפואתך עד שתתחזק ותשוב לאיתנך." פניו אורו פתאום ואמר בחדוה: "מצווה זו של גמילות חסדים שנזדמנה לידי אקיימנה בהידור רב. שלאו בכל יום זוכה אדם מישראל למצווה חשובה זו שתתגלגל לפתחו. עתה שכב לך כאן אצל התנור עד שתסתלק הצנה מעצמותיך ואל תכלה שארית כוחך הדל. ואם ירצה ה' לכשיירפא ויקום ממיטת חוליו יספר לי אדוני את קורות חייו ואת המעשה שהביאו להיות מוטל על אדמת היער." אמר לו החולה: "שמא ציגרטה יש לך?" אמר: "הן, אם רק תחכה רגע קטן." הוציא לו נרתיק של טיטון ולקח נייר ועשהו כמין שופר ונתן לתוכו את הטיטון וימשוך בשתי אצבעות מכאן ומכאן ויאמר לחולה: "הא לך ציגרטה." נטל שמואל קיסם שראשו משוח בגפרית ושפשפו במנעלו ויצת לו את הציגרטה.

ג

מרשיעי ברית

עברו ימים. שכבת שלג עבה ומחוספסת נפרשה על האדמה והקור היה כבד. שר החורף שלט ביד רמה ותקיפה. הבריות המעיטו יציאתם לחוץ ונסתופפו בבתיהם. כמין עננים של צמר היו נמשכים ועולים מארובות הבתים שהיו מהוסקים והפיצו בשמת טובה של העצים הנשרפים. על אחד הגגות נתקבצה עדת עורבים שהיו קוראים ורוח של עצבות מעורבת עם קולם, וכלבים שבחצרות נובחים ומיבבים בבכי, עד שנדמה כי אלו משיחים עם אלו ומשוררים יחדיו קינה מרה וארוכה.

החולה הלך ונתרפא מיום ליום אך עדיין נראה היה חלוש ביותר, אם מפאת חומרת מחלתו ואם מחמת טובת ההרגל שהכול משמשין אותו כעבדים. שפעמים אתה מוצא אנשים שמתחילה מחלת אמת גררתם למשכב ומאחר שראו ריווח בהיותם שוכבים במיטתם פטורים ממלאכתם ולא זו בלבד אלא שלב הבריות הנכמר בם מעורר עליהם חמלה ורחמים וכולם מבקשים להטיב עמהם, והם עצמם שרועים על גבי כרים וכסתות כפריצים ואינם טורחים כלום, שוב אינם ממהרים לקום ומעמידין פני חולים.

לבד מדברים הצריכים לו לגופו, כגון מאכל ומשתה וסמי רפואה וכו', לא דיבר כל העת ההיא ולא כלום. רק פעם אחת שאלו שמואל לשמו ושם אמו, כיוון שרצה לילך אצל הבתולה הזקנה שכוחה רב לה בסתרי תורת הלחשים והסגולות ובכל סודות מעשי הקמיעות והכישופים למיניהם וכבר היה מבאי ביתה, אמר לו הולה כי שמו שאול ושם אמו יוכבד מלכה.

כל זמן ששהה שמואל בבית היה משמש את שאול כל צרכו ולא חסך דבר מעמו. והיה כי יבקש שאול ירוץ כעבדא קמי מריה להביא לפניו כוס תה עם דבש או בלילת סולת עם חלב, ואף את ראשו היה סך בשמן. כל מה שעשה שמואל בעבור שאול מתוך אהבה וחיבה עשה. כל מכאוביו של שאול היו לשמואל כמכאוביו שלו עצמו, עד שידע משאלותיו בלא אומר ובלא דברים. כמה וכמה פעמים פתח את החלון טרם סיפק שאול לומר כי צר לו אוויר הבית, וכן היו מזיגות הרבה של קפה בדיוק כשנתכוון שאול לומר יבש גרוני, ועוד כיוצא בזה. ואינה דומה דאגת שמואל לדאגת שאר בני אדם, ששמואל מכוון מעשיו לטובת שאול לשם שמים, ושאר בני אדם אינם מכוונים אלא כלפי עצמם. שאם תבחן ותדקדק בשרשי מעשיהם תמצאם דורשים טובת גופם. כלומר, אדם כי יראה את רעהו והנה הוא חולה, מיד הוא מתברך בלבו שלא תבוא עליו הרעה הזאת, ומחשבה פנימית מזרזתו ואומרת לו: "חושה לעזרת רעך והיה לו למשען בשעת הדחק, שמא מתוך כך תמצא חן בעיני מלאך החוליים ויחוס עליך ולא יככה…"

שמואל אף צמצם ישיבתו בבית המזיגה. שלא רצה שעולו של זה יכבד על אשתו, שחשש פן תמאס בו ותגרשנו. דיו שאינו בבית בזמן שהוא הולך לעשות לפרנסתו בחנות הנעלים, ולפי שעל היי"ש אינו יכול לוותר כליל השתדל לכל הפחות לקצר הדברים כדי כורח ממש.

בימים מקדם הייתה חנה משכירה עצמה למשרתת בבתי שכנותיה. מלומדות היו ידיה לכל מלאכת עבודת הבית, לכיבוס וגיהוץ לאריגה ותפירה, למירוק וצחצוח לאפיה ובישול. אך מעשה שאירע בשלהי דקייטא שיבר את מטה לחמה והשחיר את פניה כשולי קדרה. וכך הוה מעשה, אחת מבעלות הבתים שבעיר שחנה נהגה לבוא אצלה בימי חמישי לסייע בהכנות לכבוד שבת קודש, הקימה קול צעקה בעיר שטבעת זהב משובצת מרגלית, שבאה לה בירושה מזקנתה הרבנית, נעלמה כאילו בלעתה האדמה. והעיר כמרקחה. חס וחלילה שהטילה אשם בחנה, שאותה אשה הגונה הייתה ובאין ראייה ברורה כי יד חנה במעל סירבה להאשימה. אבל אטו מילתא זוטרתא היא שטבעת יקרה המשובצת מרגלית נעלמת פתאום? וודאי לא לרכלניות שבעיר, שהן עשו להן מטעמים מפרשה זו ויום חג היה להן. עוד לא השלימה החמה חצי דרכה ברקיע וכבר נתפשט הלעז כאש בחציר יבש כי חנה קיימה מצוות נטילת ידיים בהידור רב. ידוע מאמר החכם שביקש לינצל מידם של ערלים ומלשונן של נשים. הפה כיוון שנפתח שוב אינו נחתם מהר. ואותה אשה אף על פי שלא קיבלה את הרינונים, מכל מקום אין אדם מעמיד עצמו כנגד שור שאמרו עליו כי נגחן הוא, ותיקח משרתת אחרת תחת חנה. ראו שאר בעלות הבתים כי העמידה האשה אחרת תחתיה, ותאמרנה בלבן מסתמא יש דברים בגו ואף אנו נעשה כן. ולמן המעשה ההוא ישבה חנה בביתה בטלה ממלאכתה ואין דורש אותה.

אמרו חכמנו, זכרונם לברכה, הבטלה מביאה לידי חטא. כל כמה שלא הפכה וביקשה להעסיק עצמה בביתה לא העלתה רבות. את כלי האוכל הייתה רוחצת וחוזרת ורוחצת מתוך דקדוק גדול ואפילו היו נקיים יותר מיום היווצרם, את רצפת הבית כיבדה חזור וכבד עד שלא היה מה לגרוף אל המחתה. שממיות שבעיר ידעו כי בביתה של חנה אי אפשר לטוות אפילו חוט אחד. בית שיש בו תינוקות המלאכה מצויה שם, אבל כתלי ביתם של חנה ושמואל לא זכו לשמוע בכי תינוק. חנה הייתה עקרה כי סגר ה' את רחמה ולא יכלה ללדת.

בתחילה עוד כיתתו רגליהם וחיזרו על פתחי עושי נפלאות ובעלי מופתים בבקשם מזור וישועה, עד שפגשו בצוענייה שתומת עין ששמה הולך לפניה, שנתעמקה להם בכף ידם ובחנה את מזלם בכוכבים, ואמרה להם כי אותו מלאך הממונה על ההיריון ולילה שמו גזר עליהם עקרות וחתם את גזר דינם בטבעת של אש וכל הנחתם בטבעת של אש אין להשיב. "על כן," אמרה להם, "לכו לכם וסובו עקבותיכם לביתכם ואל תוסיפו לבקש את הנבצר מכם, פן תתעורר עליכם חמת המלאך ותהיו ניזוקין." וישמעו בקולה ולא יספו.

יושבת חנה ומעש הרבה אין עמה, מיד התחיל היצר הרע לרקד ולפזז כנגדה. ותתאווה לשאול ותכרוך לבה אחריו. עיניו של שאול שכחולות היו כלב הלהבה משכו אליהן את חנה כמשוך לפיד אש את השקץ. ואפילו שלא הייתה חנה גדולה בנוי, אף על פי כן קפץ עליה לבו של שאול…

ד

נפול ראש

איילת השחר הפציעה זה כבר ועדיין היה שמואל כבול בחבלי שינה. הוא שהיה מן המאחרים ליתן שנת לעיניהם לא היה מן הממהרים לסלקה. ברם, אין הוא כאותם אנשים שהשינה מבלה את רוב ימיהם, ששיעור תנומתו אין בו אלא כדי שליש מן היום. אך לפי שחביבות עליו שעותיו של הלילה נהג לדחות את השינה. למזלו היה זלמן אדונו נמנה על חבורת המתפללים ותיקין ולא נזקק לשמואל אלא מחצות היום ואילך, שמחצות היום מתרבים הלקוחות בחנות הנעליים ויען כי הזקנה נטלה הימנו מרבית כוחו לקח לו את שמואל לעזר כנגדו.

יצאו כמה שעות אחר שהאיר היום וייקץ שמואל. נטל ידיו ורחץ פניו גירר אנפילאותיו ותלש שערה מזקנו וילך ויבוא אל בית התבשיל להתקין לו כוס קפה. עמד על המים עד שיהיו רותחין ככבשן הגיהנום וכל כמה שהמים מגדילים לרגוש ולבעבע ולהט ריקודם עולה כן מתחזקת רוחו של שמואל, ושאר חלקי נשמתו שנתפרדו מעמו כאשר נם מתקבצים וחוזרים אל גופו. שבמסכת ברכות כתיב: "שינה אחד משישים למיתה." ודרשו חכמנו שבשעה שאדם ישן ניצוץ מנשמתו ניטל לבית דין של מעלה והוא נידון על מעשיו אותו היום.

התחיל ניחוח הקפה להתפזר ולמלא את חלל הבית וישא שמואל את קולו בשיר:

קָפֶה שֶׁל שַׁחֲרִית

מַה טוֹב וּמַה נָעִים,

כֹּחַ וְעֹז יָשִׁית,

יוֹסִיף חַיִּים לְחַיִּים.

קָפֶה שֶׁל שַׁחֲרִית

מַה טוֹב וּמַה נָעִים,

לְשִׂמְחָה הוּא רֵאשִׁית,

טוֹב הוּא מִכָּל רֵעִים.

מזג לו כוס גדולה ונתיישב על כיסא של עץ. טעם מן הקפה כמלוא לוגמיו ואנחת רווחה פרצה מקרבו, נתן ציגרטה תחת שפמו והעתיר ענני עשן מסולסלים. מבקש אדם מעט מנוחת הדעת פונה הוא אל מקום שקט, אבל שקט זה בשעה זו בבית זה התחיל לנקר את לבו. דעתו הייתה מתמיהת איה אותה מהומת הבוקר שנתרגלה בה. מה יום מיומיים? כלום אפשר שיהיה ביתו שוקט כל כך עד כי לא ישמע בו קול גבירתו? כלום אפשר שיהלוך ד' אמות ולא יראה בצורת אשתו?

עודו משתומם בין ערפילי עשן וירא מזווית עינו את ערמת הבגדים הסמוכה לתנור ואין שאול עליה. עמד שמואל ובדק בפינות הבית ולא מצא איש. נזכר שכבר מצאם פעם אחת שהם משיחים בחוץ, ויגש לפתוח את דלת הבית. ויהי כפתוח הדלת ראה והנה ארבעה סימנים של דריסת רגל חתומים על פני השלג והם נמשכים ויוצאים מן החצר. חשב כי טביעות המנעלים יגלו לפניו את מקום לכתם. אבל הסימנים הללו לא הובילוהו אלא עד שתי פסיעות ברשות הרבים ושם מצא סימנים אחרים, סימנים שיש בהם כדי להשבית לבו של אדם. שני חריצים מצא שמואל. חריצים שחרצום גלגלים.

עמד שמואל תקוע במקומו כנציב קרח וכל ספקותיו הותרו. מיד צצו והמו בראשו כל אותן הפעמים שראה את חנה ושאול נוהגים בקרבה יתרה ושוחקים יחדיו, ויתבהר לו פשר הדאגה המשונה של חנה כלפי שאול. אם לא שנזכר באלו היה וודאי מניח שהלכו אצל הרופא, מאיזו סיבה שהיא, או אל השוק, אולם הזיכרונות שאפפוהו עתה לא נתנו לו מקום לטעות בפירוש מעשה השניים.

שמואל האדים פנים והחוויר פנים, האדים והחוויר וחוזר חלילה. הכניס ידיו אל כיסי גלימתו ופשפש ולא ידע מה פשפש. התיר אבנטו ותפס במתניו וחזר וכרכו בהידוק. רצה להצית ציגרטה, נפלה זו על השלג ונרטבה, הוציא ציגרטה אחרת, לא מצא גפרורים. מתוך זעם של אדם נבגד ומחמת פזירות דעתו לעס את הציגרטה בשיניו ולא השגיח בכך. כשירד הטיטון אל בית הבליעה התחיל משתעל ורוקק וחמתו נתלקחה בו בשילוש תקפה. ויותר משהייתה חמתו על חנה ושאול הייתה היא עליו עצמו, שמגודל תמימותו ואף טיפשותו התהלך כעיוור לקראת המצודה. בירא עמיקתא כרו וחפרו לפניו ואזניו אטומות היו משמוע מהלומות הפטישים ועיניו סומות מראות את הצפוי. פתאום נתבהרו לו כל אותם הדברים שנהגו השניים זה עם זו בימים האחרונים והוא בתמימותו לא נתן דעתו עליהם.

ויתפוס ראשו בכפיו ויאמר: "שוטה שבעולם, הא לך פירותיך. בטל היית על משמרתך ועכשיו נתעוררת כשאי אתה יכול לתקן ולא כלום?! אין לך סליחה וכפרה. ואל תבוא בטרוניא אלא אליך לבדך." שמואל ראה עצמו כאותה חסידה שביער שפגשה במלך החיות שהוא גוסס משום עצם קטנה שאכל ועמדה לו בגרונו ולא עלה בכוחו להוציאה, והאריה התחנן לה שתביא את עזרת מקורה הארוך לחלצהו ממצוקתו, והחסידה שטובת לב הייתה, וגם תמימה ופתיה, הושיטה את ראשה ואמרה להצילו, ויהי כאשר הכניסה את ראשה אל לוע הארי ננעלו עליה לסתותיו האדירות ותמת.

הגביה שמואל את פיו כלפי שמיא ואמר: "למה ה', על מה עוללת לי ככה? מה פשעי ומה חטאתי כי תתנכל בי? את חוקותיך שמרתי ואת מצוותיך קיימתי וזה גמולי? הזאת תעשה כשכר הכנסת אורחים וביקור חולים? נפש מישראל הצלתי ואת עולמי החרבתי."

רוחו של שמואל קצפה על כל העולם כולו ולא ידע מה יעשה. ראשי איברים שלו נטפו אגלי זיעה ושפתיו התחילו מרתתות בכעס. ויבט אל החריצים בשלג שהיו כשני חתכים של סיף בלבו ויאור בזעם: "בן מוות אתה שאול. ארור אתה וכל אשר לך. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים וישלח בעצמותיך את הרקב ואת הקדחת ואת כל החמישים ומאתיים מכות מצרים." וינף יד ימינו ויתן לעצמו מכת לחי רבה שהד צלצולה הלך ונשמע מסוף העולם ועד סופו וימרר בבכי.

ה

נבוך ומיואש

בלילה ההוא נדדה שנת שמואל. מיני מחשבות שונות ומשונות התרוצצו בראשו ולא נתנו לו מנוח. בתחילה, כשהיה עוד לבו אומר לו כי יש תקווה לאחריתו וכי חנה שוב תשוב, היה מרבה לשקול בדעתו כדת מה לעשות עם האשה הזאת. שמא ראוי לו להעמיד פנים כאילו אינו יודע מכל אשר נעשה, או שמא מוטב שיאמר לה כי יודע הוא שזינתה אחר שאול ואף על פי כן אין בו קפידה עליה ומה שהיה היה ומעתה ואילך יהיו חייהם כחדשים, או אולי חובה עליו לנטוש את מידת הרחמים ולנקוט במידת הדין ויגער בה וייסרנה בשבט תוכחתו על מעשיה הרעים.

הגה שמואל: "אם אעמיד פנים כאיש תם אפשר שחיינו יחזרו ליושנם, שבדבר זה כשלעצמו יש כמה מעלות ולא פחות מהן חסרונות, אבל כלום יעמדו לי כוחותיי בהצנעת הפרשה לאורך ימים? ואם אצליח להסתירה בחביוני לבי, כלום לא תשתבש דעתי מחמת רגשותיי התקיפים המבקשים להם פורקן? ואם גם לזאת אוכל, מהיכי תיתי שהשתיקה לא תזמן אחריה את בעלת העברה, בראותה כי העולם הפקר, שתחזור למחר ותפנה אל זנאי אחר מן השוק? ואם אמאן לשמור הדבר מפניה ואומר לה כי הכול גלוי וידוע לפניי ואבקש להתפייס עמה, אפשר, מחד גיסא, שנוכל להטות שכם אחד להתגבר על המבוכה ולא אהיה נושא בעול לבדי וגם את ביתי אציל. אבל, מאידך גיסא, היאך אוכל להביט בפניה ולסלוח לה נוכח פשעה הרב? כיצד אוכל לומר לה שאין בלבי קפידה עליה בשעה שתאוות הנקמה משתוללת בעצמותיי ומבקשת להטיח בה דברים קשים? ואם אאזור כגבר חלציי ואגער בה ואוכיחנה על גודל חטאתה ועל חומרת שברי ועגמת נפשי, אולי תלך עמי האשה בקרי ולא תאווה לתקן דרכה? אולי דווקא אני במו דבריי אמיט מכה על מכה ואביאנה שתעזבני לבלתי תת לה חשק לשוב אליי?"

פעם נטה לכאן ופעם נטה לכאן, פעמים נתחזקה במחשבתו דעה אחת ושלל את האחרות והיה מצייר בדמיונו כאילו חנה עומדת לפניו והוא נוהג כך והיא נוהגת כך, וכשלא הייתה דעתו נוחה מן הדרך בה נתגלגלו הדברים ראה כי את אשר נקט בתחילה הריהו שלול מעיקרו ומה ששלל שלל שלא כדין, ויטול שנית את שביטל בראשונה. אימתי שחשב כי התיר עצמו מן הסבך היה מגלה דופי בפרט כלשהו שערער על כל הבניין.

מעת לעת ניעור שמואל ממחשבותיו וקפץ ככבשה מבוהלת, ששמע רעשים אחר כותלי ביתו וחשב כי הנה שבה חנה לגבולה. אך ככל שנקפו הקפיצות והשעות וזכר לאשתו איִן, היה הייאוש פושט את זרועותיו בלבו ואומר לו שאין תקוותו כי אם תקוות כזב.

כיוון שהייאוש נתגדל ונתגבר גיחך שמואל ואמר: "רק כי אין דעת בך תבקש את הנמנעות. הפתי לבדו השוגה בדמיונות הבל יצפה לאשר לא יבוא. באמת ובתמים תחשוב כי הנה תיפתח הדלת והאשה שנטשה אותך תרוץ ותדלג לקראתך? היעלה על לבך כי נמלכה חנה בדעתה וחזרה בתשובה? הלא ידעת את נפשה ואת עקמומיות אורחותיה…"

"אם כן," נצנץ בו הרהור, "תחת שבתי באפס מעשה בחכותי שתשוב, אלך אני ואחפשנה ואבקשנה שתחזור." "עצה טובה, טובה מאד," ענה בו קול רווי מרירות, "מה עמקו מחשבותיך… אנה תלך ואנה תפנה? אם תאמר לנדוד בעולם לחקור ולדרוש בין הבריות את חנה אשתך, הריני אומר לך עתה כי לריק תתייגע ולשווא תטרח." "אמת, אמת, איני חולק על טענה זו. אבל אולי תחבולה מחוכמת תסייעני?" "תחבולה מחוכמת?" חזר הקול והקשה, "מה למשל?" "למשל מה? איני יודע. תחבולה אחת מיני רבות. אולי אלך אצל הצדיק ההוא, ששמו נשכח ממני, שהוא קורא בכף היד ורואה תבל ומלואו, אין דבר נעלם מרוח קודשו. אולי יושיעני. הלא מפורסמים מעשיו בהתרת עגונות. שנשים בוכיות באו אצלו, זו על בעלה שיצא למלחמה ולא נודע מה היה גורלו, וזו על בעלה שהלך לעסוק במסחר במדינת הים ולא שב, ואחרת משום בעלה שנעלם פתע ועזבה לאנחות בלא גט. והצדיק בדק מה שבדק וכתב על גבי קלף צירופי אותיות ושמות שסודם גדול, ואמר לזו בעלך מת והרי את מותרת ולזו אמר עוד בעלך חי והרי את אסורה, והיה שאמר לאחרות שישובו אליו אחר ל' יום. אפשר שהוא יצמיח לי ישועה. אמנם אירע שנשים שהתירן מעגינותן, וחזרו ונישאו שנית, שבעליהן הראשונים הופיעו פתאום ותהי מהומה, וכשהלכו אצל הצדיק לשאול פשר הדבר, אמר דברים של גימטראות בלשון ארמית ואף הזכיר כמה פעמים את הנחש הקדמוני וכוח דסטרא אחרא ועוד דברים שקשה היה להבינם, והיה צועק ומנפנף בידיו ומגרשם מעליו. וכאשר ביקשו שישיב להם ממונם, לא נתן אלא כמה פרוטות ואמר כי את שארית הכסף ישיב הקב"ה, לפי שכל מה שקיבל מאתם כבר פזר לצדקה."

ויהי כהעלות שמואל את זכר הדברים האחרונים על לבו, העביר יד על מצחו כמי שנתחדש לו חידוש פשוט והיה מתמיה כיצד לא ידעו עד כה. ויפקח את עיניו וילחש: "איש נכלים שפל ורמאי כלבן הארמי. גזלן המלסטם את הבריות בריש גלי." ורקע ברגלו על הארץ. וישמע את הקול בלבו: "תחבולה אמרת להביא? הא לך תחבולתך, לדרוש באנשי שקר ומרמה." נתאנח שמואל ואיבריו נתרשלו. וירב יגונו.

ו

שאול תחתית

אמר שלמה המלך: "דאגה בלב איש ישחנה." אבל פעמים שהייסורים מגדישים את הסאה ורוחו של אדם מדוכאה כל כך עד שניטל ממנו כוח דל זה שיושיט את ידו להדליק הנר ולסלק האפלה.

יש מן האנשים מתי מעט אשר בצר להם יפרשו מן העולם וייטיבו להיחלץ ממצוקתם באין איש עליהם. אבל שמואל הרי הוא כשאר האנשים שדרכם להשיח את צרותיהם עם הקרובים להם. ואם בימים אחרים נהג לילך אצל חבריו בבית המזיגה לשפוך לפניהם צערו ולדלות נחמה מחבית של יי"ש, הרי שעתה מסוגר הוא בביתו בנפש רצוצה. ימים ולילות הללו הארוכים כגלותן של ישראל הורידו את שמואל לעמקי תהום רבה. מחמת שלא בא אוכל לפיו ומה ששתה לא היה בו אלא כדי לחלח את לשונו, הלך גופו ונצטמק מאד ועור פניו נהפך לירקרק כעין הזיתים. ויחלה גופו נוסף על חולי נשמתו. ומה שלא עשה זה השלים זה. הנה מיטתו של שמואל, שיירי סיגריות סביב לה כפגרים מתים והוא מוטל עליה תשוש ונדכה וכולו נרעש ונפחד. כבתה האש בתנור והבית נתמלא צינה. תריסי חלוניו מוגפים, בחשכה יתהלך.

אמש בא לו אצל שמואל שליח ששיגר זלמן אדונו. עמד השליח ונקש בדלת ולא נענה. משך בפעמון וגם בזאת לא נענה. ראה השליח שפעולותיו לריק, הלך ופנה והיה מסבב את הבית וקורא לשמואל תחת כל חלון. שעה ארוכה חיזר על הבית ולא העלה כלום. ושמואל ששמע את כל אשר נעשה, היה בתחילה כמתעודד. קולו הרך והנעים של השליח, ששמואל מיד הכירו שהוא של יעקב האדמוני חברו מנעוריו, הפיח בעצמותיו רוח חיים קלושה. מידת הרחמים והחסד הנסוכה בקול יעקב בקוראו אליו צבטה את לבו בחיבה, ושמואל הרגיש הרגשה טובה שמחבקתו ומלטפתו ולוחשת לו ברכוּת כי לא נעזב כליל, כי עוד יש מי שדורש לשלומו. ויבקש שמואל להכניסו אל ביתו. ראה השטן את העץ היבש שהוא מניץ ציצים ופרחים, וירע הדבר בעיניו. ויאמר לשמואל: "כסבור אתה שטורח הוא למענך? שאת טובתך הוא שואל? בריה עלובה כמותך, מה תיתן לו ומה תוסיף לו? לא בא זה אלא כדי להוציאך למלאכתך בחנות הנעליים, שתחלוץ ותנעל ותחלוץ מנעלים לרגליים שכל מין סריוּת חריפה נודפת מהן. אם לזאת נפשך שוקקת, כלך ולך ופתח את הדלת." ויידום שמואל. כיוון שהכתה הרוח ביעקב והשמים חזרו לפזר שלג ואין משיב לקריאותיו, רפו ידיו ונפנה לדרכו.

בשעה שבין הערביים, עת אשר תרום יד החושך ותכניע תחתה את האור, נתקף שמואל בדחף משונה לילך אל המקום ההוא ביער שמצא בו את שאול אשר הוא מקור הפורענות. עוד הרהוריו בלבו, וירא והנה רגליו ניצבות כנגד אותו מקום. מה נשתומם בראותו כי תחת האילן שהיה שאול שם עומד עתה צריף קטן המוקף גינת פרחים. ולא ידע שמואל איזו מבין פליאותיו רבה יותר, אם משום הצריף שלא היה כאן ומראהו מעיד עליו כי מופלג בשנים הוא, או משום הפרחים יפי התואר והריח שמעולם לא ראה דומים להם. נשמעה חבטה קלה ואחריה קול חריקה, ואדם זקן שקומתו שפופה עמד בפתח הבית. ויאמר לשמואל: "מה לך כי תעמוד בחוץ? מקום יש בביתי בריווח, וגם לחם לאכול ומים לשתות." ויגש אליו שמואל ויושיט לו את ידו ויברכהו, ויבואו אל הבית.

בגמר סעודתם אמר הזקן לשמואל: "בני, ראיתי את פניך שארשת של צער עולה מהם. מה היה לך, חביבי, כי תתייסר? לבי אומר לי כי לאו בזוטרתא עסקינן." הניח הזקן את כפות ידיו על ידו של שמואל ונתאנח. "אמור נא לי, יקירי, מהו שטורד את מנוחתך?" השיב לו שמואל בקול יעף: "ואם אומר לך, כלום תוכל להושיעני?" צמצם הזקן עיניו והחליק בשפמו ואמר: "זאת לא אבטיחך, בני. אבל שמוע אשמע לכל אשר ייצא מפיך, ואם יורה לי לבי דבר, אזי אפשר שנוכל להסיר העול מעליך, ואם לאו, אהיה לכל הפחות משתתף עמך בצער." ישבו שניהם זה לעומת זה ושתקו, רק עיניהם מסתכלות אלו באלו ומשוחחות בשפתן. פתאום כבש שמואל את פניו והתחיל מתייפח בבכי תמרורים. מתוך שהוא בוכה ומזיל דמעות התחיל מספר עם הזקן את כל אשר קרהו בחייו. משובשות תשתפכנה המילים מפיו, אך הזקן קשוב כולו לשמואל ומבין הדברים על בוריים.

השעות יוצאות זו אחר זו ושמואל פורש את כל פרשת חייו. פתח באמו שמתה בלדתה אותו ובדודתו המרשעת שנמסר למשמרתה, המשיך עם המלמד הקפדן והאכזר שהיה נוהג להלקותו בשוט של סוסים ועם אותו חבר שלווה ממנו את כל כספו וכיחש בו וזמם להטביעו בנהר, ועוד כהנה וכהנה רעות רבות. אחרי כן הגיע אל שנות נישואיו והרבה לפרט את סבלותיו על שלא חננו ה' בזרע ועל פרנסתו שבאה לו בדוחק ועל חנה ומעלליה שהיה לה למרמס רגליה. עד שהגיע לבסוף אל אסונו שהביאו עליו שאול וחנה בבגידתם השפלה. אמר לו הזקן לשמואל: "מדבריך ניכר כי דווקא העניין האחרון אשר סיפרת הוא הוא המיסב לך ייסורין יותר מכולם. הלא כן?" הנהן שמואל בראשו. אמר הזקן: "אם כן, תמיה אני עליך. שמצד אחד אתה עצמך הגדלת לתאר את ימיך עם חנה כימים קשים ושחורים מלאי מכות מרדות וכל פגע רע, ומצד שני אתה מיצר על לכתה ומתאבל עליה בשברון לב. ראוי אתה שתברך הן ברכת הגומל והן ברכת שפטרני. כל בר דעת היה מגרשה. ואם תאמר שמחמת חיתתה מתיירא היית לגרשנה, אזי משנסתלקה על דעת עצמה הדין נותן שביום גאולתך תעשה לך חג לדורות ותמלא פיך בהלל ותשבחות." אמר שמואל: "אפשר שאינני בר דעת, כדבריך. אך זאת אומר לך, אמת כי היו זרועותיה נטויות עליי ולא לשם חיבוק, ואמת כי היו שיניה נוטפות ארס של עכנאי, ואמת כי רעות שבעה נפשי, אבל עוד אמת אחת יש, כי גם כי הלכתי בגיא צלמוות לא פסקה אהבתי כלפיה. אף שהיא מימיה לא אהבה אותי, לא כבתה גחלת האהבה בלבי. אמנם פעמים הרבה בורח הייתי מפניה ומעמיד כנגדה לב ניכר, אבל זאת לא עשיתי אלא בשביל שביקשתי לעורר עליי את אהבתה. ועוד רז אחד לך אתוודה, גם מעשה הבגידה, שהלעיטני בלענה, לא פגם באהבתי בכהוא זה. אינני יודע מה פשר האהבה הזו ומה סוד טעמה, כך היא וכך אני מקבלה."

ויֵשתּ שמואל מן הכוס אשר בידו, והכוס מלאה מדמעותיו שנשרו לתוכה. הגביה את עיניו המושפלות ונתנן בזקן והיה מצפה למוצא פיו. ויקם הזקן מכיסאו, חיכך בגרונו וישאלהו לאמור: "מה תבקש, בני?" אמר שמואל: "אל מה דבריך מכוונים?" אמר הזקן: "אל מה? אליך. אל רצונך." אמר שמואל: "מה אבקש?!" אמר לו הזקן: "זאת אשר שאלתי." אמר שמואל: "איני יודע." נעץ הזקן אצבעותיו בזקנו היורד לו למטה ממתניו וחייך מין חיוך משונה ואמר: "התפאר עליי לבקש כל שלבך חפץ." אמר שמואל: "כל מה שלבי חפץ?" השיב הזקן: "הן." נתאנח שמואל ואמר: "הלא תדע כי לא יחפוץ לבי כי אם את חנה, שתשוב מדרכה הרעה ותתפייס עמי. אך כלום לכך נתכוונת?" אמר הזקן: "אני נתכוונתי לכל דבר. וכל דבר משמעו כל דבר ממש." אמר שמואל: "נניח כי זאת היא משאלתי ואת חנה אבקש?" ענהו הזקן: "בקש." גיחך שמואל ואמר: "הריני מבקש. ועתה מה?" נתיישב הזקן ואמר: "ועתה, בני, קרא לה לחנה בקול, שהיא עומדת בחצר בין ערוגות הפרחים." נעלבו פניו של שמואל ואמר: "הלחמוד לצון תחשק, אם להתל בי אתה אומר?" השיב לו הזקן: "חלילה לי, יקירי, מעשות ככה. חיי שכל דבריי אמת. קרא לה בקול ותראה כי נכונים דבריי." ויקרא שמואל: "חנה. חנה." איש לא בא. אמר לו הזקן: "היאך תבוא חנה והיא לא שמעה את קריאתך? אנוכי היושב סמוך אליך לא שמעתי אלא זמזום חלוש, ואיך תשמע היא העומדת בחוץ? קרא בקול. בקול גדול." ויקרא שמואל בקול גדול: "חנה. חנה. חנה." ומתוך שהיה צועק התחיל משתעל וכיוון שנשתעל נתבטלה נשימתו וייקץ משנתו שטוף זיעה ונבעת מאד.

ז

מכתב

ימים באו וימים הלכו. החורף שב אל הפלטין שלו, אל ארצות הצפון, והאביב חידש את כהונתו ותיכּון מלכותו מאד. אגודות קטנות ועגלגלות של משי תפוח עיטרו את תכלת הרקיע, והמוני פרחים שפניהם כצבעי אבני החושן וריחם כריח מנחת קטורת זקפו ראשם בחן על גבי המרבד הירוק שנפרש על האדמה. רוח קלילה ורעננה הייתה מנשבת בנחת ומפתה את הבריות כדי שייצאו אל הגנים והפרדסים מלאי החיים. מי הנחלים היו מפכים בחדווה וברבורים נאים רוחצים בהם ומשתעשעים עם אפרוחיהם הרכים. קרני החמה העדינות ליטפו את הבריאה והילת בראשית הידרה את הכול.

באחד הימים נראו איש ואשה שהם עומדים בפתח ביתו של שמואל. זמן רב עמדו שם. ויקישו ויצלצלו ואין הדלת נפתחת. מפעם לפעם כרו את אזניהם בנסותם לשמוע היש קול בבית, אך לבד מקול דממה לא שמעו ואפילו אוושה קלה. משרפו ידיהם נתייעצו ביניהם בשקט, וככלותם הוציא האיש מכיסו אולר של ברזל ולא נתייגע הרבה עד שהתחילה הדלת לנוע על צירה.

ריח איום ונורא של עיפוש וריקבון עלה באפם. ראשם נסתחרר וכמעט שלא נחנקו, וייסוגו מן הפתח ברתיעה. אחר שנשתהו קמעה כרכו יריעות בד על פניהם ויבואו הביתה. כיוון שהיה הבית חשוך הדליקו להם נרות ויפנו לראות את הבית לאורם.

ויהי כבואם אל חדר המיטות נתחלחלו מן המראה אשר לנגד עיניהם. גופה מתה מונחת על גבי מיטה. חיל ורעדה אחזום ונפשם נבהלה מאד. עודם משתאים ויראו את ידי המת שהן חובקות מכתב. ניגש האיש מתוך יראה גדולה אל המת וישלח את ידו וייקח את המכתב. ויחזור אל אחוריו וייתן ביד האשה את נרו, ואחר שנדה לו בראשה פתח את המכתב והתחיל קורא בו:

"הנה כי כן, קרב יום פקודתי. עפר הארץ תובע את שלו, ומכל החובות שנתחייבתי בימי חלדי לא היה חוב שכה שמחתי להחזירו כחוב זה. אף על פי שאיני יודע מה ייעשה בי במקום אשר אלך שם, הרי שהתרת הנחושתיים הכובלים אותי באכזריות מנחמת אותי.

מעטים ורעים הם ימי שני חיי. הרבתי לבקש לי טוב, ולא השגתיו. הריני ככלי מלא הבל ורעות רוח. מה יתרון יש בכל עמלי שעמלתי?! פג טעמם של כל אותם התענוגות שנתענגתי בהם ואשר חשבתים למקור אושרי, רק טעם הייסורין מתחדש תמיד בקרבי ולחו לא נס. ואילו ידעתי סיבתם היה די לי, אבל מה לה לבריה בעולם השפל שתוכל בדעתה הקצרה לגלות סיבות המקרים?! יותר משקשים הייסורין והיגונות הבאים מחמת הצרות עצמן, קשים הם מחמת עילום פשרן.

כוחותיי הולכים ופוחתים עד שמשיכת הקולמוס על הנייר קשה עליי כמשיכת המחרשה בשדה על ידי תינוק.

טרם איאסף אל אבותיי אבקשך ה' חסד אחרון. מחול נא, ברחמיך הרבים, לנשמתה האומללה של חנה אשתי על חטאיה. שאני סלחתי לה בלב שלם סליחה גמורה ורואה אני אותה כעומדת לפניי זכה וטהורה.

שמואל בן מנחם דוד"

שתי דמעות זלגו מעיני האשה, החליקו בלחייה ונשרו על הנרות ותגווענה הלהבות.