מבחינה אישית זאת הייתה שנה מוצלחה. הדוקטורט הושלם, נפתחו אופקי תעסוקה חדשים, זכיתי לפידבקים טובים ולמדתי להיות פחות תלוי בפידבקים. הילדים במקום טוב יחסית לעבר. אשתי ואני חיזקנו והעמקנו השנה את הקשר בינינו. המשפחה באופן כללי במקום טוב, ברוך המקום. קשר מיוחד יש לנו ארבעתנו וכולנו מכיר תודה על מה שיש.
מבחינה רגשית, אני מרגיש היום יותר בוגר ובשל, יותר רגוע – כל אלה, אולי משום שהצלחתי להציץ פנימי ביתר אומץ השנה, כלומר, לקבל יותר את עצמי. להתבונן באור המעוור, לעטוף בחמלה ובצער את הקושי הרגשי. לא לבקש התקדמות או שיפור. לבקש כנות. די לי בזה. זיכרון ומבט – על הזרוע ובין העיניים.
אין מילים בפי לתאר את הערכת התודה שאני רוכש לפרקטיקת התפילה. לניסיון השהייה עם האל. עם העולם. למי שמורגל בסגירה וניתוק, הרי שעצם הניסיון לשהות עם האל בתפילה, עצם – וזאת מהות התפילה אצלי – השהייה עם עצמי, המפגש עם עצמי, הנכחת העצמי, עצם המאמץ לכוון אל המרחב החיצוני, המחזיר אותי שוב ושוב אל עצמי, בכל פעם מעט יותר אני, יש בזה ברכה גדולה, שיש לה השלכות מיידיות בחיי היום יום.
נשמעת מאוד סוליפסיסטית התפילה שלי. אך לא. האמונה הגדולה שלי, המגובה בניסיון רב שנים, היא שהניסיון הסזיפי לחבור לעצמי בתפילה דרך היציאה מעצמי, יש בה ברכה גדולה גם לי וגם למי שסביבי. והרי מהו צדק בהגדרה המוצלחת ביותר שאני מכיר? כשכולם מורווחים. כולם בהגדרה הרחבה של המילה – אנשים, חיות, טבע. ולהיפך בנוגע להגדרת חוסר הצדק.
הדבר היחידי שאני מרגיש פספוס השנה הוא שלא הגעתי לכתוב על הדברים המעניינים אותי. זה דבר שמאוד מפתיע אותי. הרי יש לי כל-כך הרבה מה לומר. יש לי מאוד עמודים כתובים על הנושאים המעניינים אותי ביותר והחשובים ביותר שיש, לדעתי. היום, באור המצב הגלובלי, במיוחד לאור הקורונה שעשתה שמות בתחושת הביטחון בקיום ולאור המלחמה באוקראינה ולאור אסונות הטבע הקשורים למשבר האקלים (ועוד מעט גם המזון), מחלחלת ההבנה שמשהו מאוד מקולקל באופן בו מתנהל העולם. במיוחד מחלחלת ההבנה, שאם לא יקרה שינוי בזמן הקרוב בצורת החשיבה הגלובלית, במיוחד במקומות בהן נופלות ההחלטות החשובות, עתידנו ועתיד ילדינו היקרים נמצא בסכנה מוחשית. היום זה כבר יותר ברור. כבר בשנת 2010 כתבתי רבות על התהליכים שיחמירו לאור המנטליות של "המצב האנושי", אבל לא חשבתי שזה יקרה בקצב כה מהיר. וזה עוד יתגבר. מי שחושב שהמלחמה באוקראינה תסתיים לטובת צד אחד, חי באשליות. העולם שלנו נכנסת לסחרחרת של אלימות וחורבן, בריתות מתגבשות, התחרות הכלכלית והצבאית מאיצה, וכל זה על חשבונו של כדור-ארץ אחד, עם משאבים מתכלים ו- 8 מיליארד תושבים.
מענין אותי הכי לכתוב על המנטליות המחזירה שוב ושוב את בני האדם לנקודת האפס של השתת כאב וסבל אחד לשני. ברור שישנה כאן כרוניקה היסטורית עגומה שטרם נמצא לה מענה, ואולי אין לה מענה, ורק ניסיונות הירואיים לתיקון הקלקול הזה.
מעניין אותי לכתוב על הפגיעות המוסרית שלנו – על החיווט להישרדות או ליהירות. מעניין אותי לכתוב על חינוך – במיוחד על החשיבות הגדולה להתפתחות המוסרית של הילדות המוקדמת. על חשיבותה של הורות בריאה להצמחה של אדם מוסרי. מעניין אותו לכתוב על השלכה אחת, מוכרת היטב, של החרדה – תגובה נרקיסיסטית של חוסר אונים. מעניין אותי לכתוב על היהדות והתפילה בעיקר. יש ביהדות מוטיבים מסוימים קריטיים לימים שלנו.
את כל זה הייתי שמח להעלות על הכתב, אך לא עלה בידי, וספק אם גם יעלה בהמשך הקיץ. הכל נמצא בערבוביה בכונן הקשיח בבית, ומחכה ומחכה…