אי אפשר להתעלם מתהליכים מדידים המתרחשים בימינו, שלפי כל התחזיות ימשיכו ויחמירו, אלא אם כן יוגבלו ויופחתו האמצעים הטכנולוגיים הגורמים להם. הידועים ביניהם כוללים זיהום אוויר, התחממות אקלים, הכחדת מינים וכריתת יערות ובפן האנושי – מניפולציות גנטיות ושינויים פסיכולוגיים בעקבות התפתחות התעשייה הפרמצבטית או התלות בטכנולוגיה הסלולרית, אם לציין אך כמה. הטכנולוגיה המודרנית שינתה את מערכות היחסים שבין אדם לחברו והשלכותיה מקנות לאדם אפשרות לגרימת נזק שלא הייתה בידיו לפני כן. היא פותחת אופק חדש להשלכות של פעולות שנוקטים בני אדם, היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין המארג הסביבתי שבו הם חיים.
אם לא די בכך, הרי שבעידן המודרני פגשה העוצמה הטכנולוגית שתוארה לעיל, תרבות ניהיליסטית ונבוכה מבחינת היכולת כמו גם הרצון למציאת ערכים וכללים אתיים מותאמים לתקופה. מכל מני סיבות היסטוריות, כלכליות וחברתיות, החברה המערבית היום משוללת יכולת לקבוע חוקים ורגולציות לטובת שימור בר-קיימא של הסביבה ובעצם של האדם עצמו. ביכולתנו לשנות את הסביבה הטבעית ולהרוס אותה, בלי מעצור משמעותי – רגולטורי או תרבותי – שימנע מאתנו לעשות זאת. בנוסף, בתפיסה הכלכלית הקפיטליסטית, האומדת את ערכה של המציאות והאובייקטים בה לפי התועלת שהם יכולים להניב לבני האדם, האובייקטים הטבעיים נתפסים כמשאב הנועד לשרת את צרכנו, חסרי ערך פנימי לכשעצמם.
בעשורים האחרונים אנו עדים להתפתחות של מודעות ציבורית לבעיות הסביבה. אבל במודעות כשלעצמה אין די. התרבות שלנו טרם השכילה להבין כיצד הטכנולוגיה תורמת תרומה משמעותית למשבר הסביבתי, גם במקומות בהם היא נדמית כבלתי מזיקה. אנו חסרים קריטריון מכוון וכלים חוקתיים בעלי תוקף ואוניברסאליים שיאפשרו לנו לתעל את המוטיבציה הטכנולוגית (החיובית בבסיסה) באופן מיטבי ומועיל לטובת האנושות ולטובת שימורו, קיומו ושגשוגו של האדם בין שאר הברואים.