במסגרת עבודת הדוקטורט אותה אני כותב בימים אלה באוניברסיטת ת"א אני בוחן שתי פרדיגמות, שתי דרכי הגות, המבקשות להתמודד עם אתגר הפירוד והניהיליזם הערכי (ולכן המוסרי) שהוא יוצר. שני ההוגים שאת הגותם אני חוקר הם האנס יונס (1903-1993) ויוסף שכטר (1901-1994) מציגים הגות מקורית ואמיצה, בעלת מאפיינים אתיים ברורים. מפתיע לגלות שלמרות שהם חולקים קווים ביוגרפיים רבים, הם כנראה לא הכירו איש את רעהו. בכתביהם אנו מוצאים דרישה לבחינה מדוקדקת של הממשות ומאפייניה, תוך הצבעה על אפשרות קיומו של ממד ממשות רחב לסובייקט היכול לשמש מקור לתביעות מוסריות. על הסובייקט לתת את הדעת לממד הממשות הזה ולהישמע לערכים הבוקעים מתוכו, לאור היותו חלק ממנו ומושפע ממנו. זאת ממשות המכילה מגמות וערכים פנימיים, אשר על האדם המודע להישמע לדברם וליישמם. לתפיסתם תיקונו של האדם, כמו גם תיקונו של העולם, ייתכנו רק מתוך חיבור מחדש של האדם לשורשי מהותו שנשכחה.
כל אחד מההוגים מאבחן באופן אחר את הפירוד ואופיו. יונס, הבוחן את התופעה האורגנית, מוצא בה תכליות פנימיות, שמהן ניתן להוציא ערכים בדבר שמירה ודאגה לקיים, המחייבים את הסובייקט לפעול למימושם. בכתביו המאוחרים אנו מוצאים גם ניסיון לחלץ ערכי מוסר מתוך זיקה בין האלוהות להכרה האנושית, תוך שימוש בסימבוליקה קבלית בתיאור מיתוס קוסמוגני. שכטר המתמקד בתיאור הפירוד שנוצר בתוך נפשו של האדם משורשו הרליגיוזי, מזהה מגמה מוסרית הנחווית בנפש ברגעי החיבור לממשות האלוהית המכילה בתוכה מגמות לטוב ולצדק, שעליו להיות קשוב לה וליישמה בחייו ובחיי הקבוצה. אמנם כל אחד הוגה נדרש לצד אחר של הפירוד האונטולוגי והשלכותיו, אך משותפת להם הצגה של ממשות שמעבר לאדם – ממשות בעלת ממד מוסרי מובהק, שדרך התבוננות, הבנה ויישום של המגמות המאפיינות אותו יכול האדם להגיע למימוש תכליתו הפנימית. לכך יהיו השלכות מוסריות חיוביות על האדם וכפועל יוצא מכך על החברה האנושית והסביבה. גם למסורת היהודית יש מקום חשוב בגישה האתית של שני ההוגים, במיוחד מכיוון ששניהם רואים בעקרונות מסוימים ביהדות אנטיתזה להלך הרוח המודרני. עקרונות אלה יכולים לחזק ולהעמיק את הדרישה המוסרית מהאדם, ומהווים אלטרנטיבה למודרניזם בביסוס ערכי מוסר של אחריות ודאגה.