מהזווית המוסרית, פגימותו של היחיד משפיעה באופן בלתי נמנע על הסביבה, שכן תחושת שגשוג פנימי, לפי תפיסות אחדות, היא תנאי הכרחי לשגשוג חברתי ואקולוגי בר-קיימא. אני מדגיש בר-קיימא משום שניתן להיות אדם מוסרי גם ללא תחושת שגשוג נפשי וללא תחושת משמעות בחיים. אלא שהטענה באתיקה המודרנית ובמיוחד בזרמים הדתיים שלה, שאין לאדם יכולת לקיימות מהותית (כלומר להיותו מחונך ומחנך כראוי למוסרית ברת-קיימא שתצלח את שינויי הדעות והדורות) ללא תחושה פנימית של זיקה אל עצמו, אל האחר, אל הסביבה ואל הממד האלוהי הנוכח בנפש האדם. חוסר זיקה מסוג זה גורם לפער הכרתי-רגשי בין האדם לסביבתו, או בין האדם למה שהוא יכול היה להיות.
בכדי לאמוד את היקף העניין יש לזכור שהאדם תמיד תלוי בהקשרים רבים לסביבתו כשם שהיא תלויה בו. אתיקה של אחריות משמעה הבנת השפעתו של כל פרט על בריאותו של הכלל ולהיפך. כך למשל, סביבה או תנאי חיים שאינם מאפשרים את שגשוג הנפש כמוהם כחול ים לשתיל הרך: לא משנה כמה "מים" תשפוך פנימה, הקרקע חסרה מרכיבי גדילה וחיים. מרכיבי גדילה וחיים הם אותם תכונות של הסביבה (בראש ובראשונה הסביבה האנושית) שמהן ניתן להתפתח באופן מאוזן ובריא. אנחנו היום שופכים הרבה "מים" אבל הקרקע עקרה.
כיצד ניתן מהזוית האנושית לעודד את תחושת השגשוג הפנימי ותחושת המשמעות הנלווית לה ולצמצם את הפער בין האדם לעצמו וסביבתו? כאן ברצוני לעורר לתחייה, או שמא לומר, להוציא ממסדרונות האקדמיה אל העולם הרחב את המושג "האדם המתממש", מושג שעליו או על דומים לו כתבו הוגים כגון מרטין בובר, א.ד. גורדון, הרב אשלג, יוסף שכטר, יהושע השל, אם לציין אך כמה. משמעו של מושג זה הוא אדם המשתדל לממש את מלוא יכולותיו הפנימיות, הפיזיות והמנטליות, מתוך פעולה לחשיפת הממדים הפנימיים בראש ובראשונה בנפשו. זהו אדם התאמץ לתת ביטוי למוטיבים שונים בחיינו כגון חיוניות גופנית, השכלה, רגש, רוחניות, התנסויות, לימוד, הפנמת הלימוד ועוד. אין הכוונה כאן למישהו מוגמר, דמות על-אנושית, אלא להיפך: יחיד הלוקח על עצמו להכיר בחסרונו ולהיות הוא עצמו יותר ממומש בתהליך השתלמות בלתי פוסק. כולנו ללא יוצא מן הכלל "לוקים" וזקוקים להשתלמות במסע אל המשמעות הפנימית ואל היכולת לבטאה ולהשפיעה גם כלפי הסביבה.
יוסף שכטר שנפטר בשנת 1994 היה הוגה מרתק וכמעט בלתי מוכר במרחב הציבורי. שכטר התמקד במצב המנטלי עמו אנו באים אל העולם. עם איזה מטען נפשי אני יוצא אל העולם? הוא שואל. איך ניתן לשפר את האופן בו אני יוצא אל העולם? האם אני "טעון" במשמעות לאור תחושת זיקה לצדדים הרוחניים בי? ליצירתיים? לצדדים החומלים?. הנחת מוצא אצלו היא שהאופן בו אני יוצא אל העולם הוא שמעצב את האופן בו העולם יראה. הכנה פנימית עם תשומת לב לממד האלוהי באדם, טוענת את ההכרה האנושית ביצירתיות, ספונטניות, חסד, חיוניות – כל אלה הם עבורו תנאים הכרחיים לתחושת משמעות לאדם.