השאיפה באתיקה של אחריות היא לבסס ערכי דאגה ואחריות במרחב האישי, הבין-אישי ובין האדם לסביבתו, ולחזק את הזיקה שבין המרחבים, מתוך הבנה שהאחד תלוי בשני לקיומו הבריא. בשורות הבאות אנסה לברר את משמעם של ערכי הדאגה והאחריות, את ההצדקה לביסוסם וכן את חשיבותם עבורנו, החיים בעידן משברי אך גם רווי הזדמנויות.
כמעט כל הגות פילוסופית בבואה לשרטט את החזון הראוי לאדם מקבלת את טענתו של אריסטו, שתכלית האדם להשיג שגשוג נפשי – משמע – תחושת ביטחון, רווחה וסיפוק בחייו. אם מקבלים טענה זאת, עולה השאלה כיצד מרגישים שגשוג נפשי בעולמנו? כאן העניינים קצת מסתבכים שכן אין הסכמה על האופן בו ניתן להרגיש שגשוג נפשי. דומה שכל אדם וכל תרבות מגדירים באופן שונה את המושג ואת הדרכים אליו. אפשר לצמצם את הגדרת 'שגשוג נפשי' לכמה פעולות/ערכים בסיסיים המקובלים בעולם המערבי: אנו ללא ספק חשים שגשוג נפשי לנוכח התגברות על מכשול פנימי או חיצוני, תחושת הצלחה, מימוש מאווים פנימיים, תחושת שייכות, קשר רגשי, קבלת הערכה מהסביבה, – נוכל לכנות את הרשימה הזו בשם הכללי "משמעות", ואת החיפוש אחר שגשוג נפשי (ברוחו של ויקטור פרנקל) בשם "החיפוש אחר משמעות".
כמה מאתנו יכולים לומר כי הם חיים בתחושה כללית משמעות? וזאת אולי השאלה החשובה ביותר הניצבת לפתחו של האדם בימינו: איך לחיות חיים בעלי משמעות? או על דרך השלילה: איך ומדוע כה רבים חיים בתחושת חוסר משמעות? הפילוסופיה הקיומית טוענת ששורש אי-המשמעות של האדם מקורו באבדן הזיקה עם העצמיות שלו, כאשר כל הוגה מתמקד במאפיין אנושי אחר שלדעתו גורם ל"בעיה".
אישיותנו, כך מקובל לחשוב, מתעצבת בתהליך ההתפתחותי המושפע ממבנה ביולוגי נתון והשפעות סביבתיות. את החיבור בין שני אלה אנו מכנים בשם "אני", הוא האישיות שלנו. בתהליך התפתחותי האני הראשוני שלנו צובר הרבה "אבק" ככל שהשנים חולפות מאז הלידה. ל"אבק" הזה אנחנו קוראים השפעות או אירועים חיצוניים והוא מכסה את האני הראשוני בשכבות של פרשנות עצמית אותן אנו מכנים בשם "דימוי עצמי". יש לומר כי התהליך הזה טבעי לחלוטין והוא גורלו של כל חי בעל הכרה מורכבת כמו בני אדם, הנדרש לפירוש המציאות המורכבת והמאתגרת בכלים קוגניטיביים בכדי לשרוד ולהתקיים בכבוד. אם במהלך החיים (ובמיוחד בשנים הראשונות) אנו סופגים יותר "אבק" מדכדך (מצמצם נפש) מאשר מחזק (מרחיב נפש), אנו נצבור שכבות רבות יותר של פרשנות עצמית המרחיקות אותנו מדמותנו המקורית. ייווצר במקרה כזה מה שמכונה דימוי עצמי שלילי, פגום, הבא לידי ביטוי בגיל מבוגר יותר בביקורת עצמית, בעולם רגשי גס, בעולם דימויים עשיר וכדומה. במקרה ההפוך, השפעות מחזקות יוצרות פחות שכבות פרשנות ולכן חפיפה גבוהה יותר בין האני לדמותנו המקורית. אנשים כאלה הנם בעלי דימוי עצמי חיובי הבא לידי ביטוי בביטחון עצמי גבוה ביכולות. בעולמה הפנימי ובפעולותיה של נפש כזו שוררת לרוב תחושת וודאות, ביטחון ביכולות, ספונטניות, וכדומה (היכולות להיות מופרעות כמובן בהתאם לפגעי גורלו של כל אדם. אינני מנסה ליצור אידיאליזציה של המצב ה"חזק". למעשה פעמים רבות מצב זה דווקא בגלל הגולמיות שבו, גורר את העוולות המוסריות הקשות ביותר). ככל שיותר שכבות מפרידות בין האני הראשוני ל"אני המאובק" יותר כך גם פוטנציאל הנזק של האדם יותר גדול. חרדה, בלבול, שינויים תדירים במצבי-הרוח, ביקורת עצמית ולעתים אלימות פנימית וחיצונית, הם תגובות לשכבות פרשנות שלילית שנצברו במהלך שנותיו הראשונות של האדם. אבדן הביטוי העצמי מורגש בנפש, ובתגובה מופעלות כמה תגובות במטרה להחזיר את האני הראשוני. כאלה הן למשל פיתוח מנגנון מחשבתי מסדר, מארגן (כלומר, מונע), או השכחה או הדחקה של תחושות כאב וכישלון, או יש "הבוחרים" להתרחק ממקומות שחוו בהם כשלון והם חיים במניעה, או יש המאמצים דימויים שיקרינו על הסביבה תחושה מסוימת, יש המתמלאים בעצמם וסובבים סביב עצמם כפיצוי והגנה לחסרים הראשוניים. במקרים המסוכנים יותר יש את אלה הנוקמים בחברה האנושית על העוול שנעשה להם. אלה כמה מהתגובות הבולטות להרס הפנימי. המשותף לכל אלה ההוא ניסיונו של האני, להרגיש יותר בטוח ולהחזיר את המצב למקור הראשוני עמו בא לעולם – היכן שתחושות היוליות על חופש ואפשרויות ופליאה ואמון עדין קיימות היו בנפש הרכה.