האתיקה של האחריות משגשגת לאחר מלחמת העולם השנייה ובעולם הפילוסופי והאקדמי בכלל, בשל תחושת הכישלון ש 400 שנות נאורות וניסיונות לעיצוב דמות האדם והמוסר, לא הצליחו למנוע את זוועות המחצית הראשונה של המאה ה-20. הקו המנחה כאן הוא מעשי, המבקש לדלג על פלפולי האתיקה התיאורטית הקודמת. כך, האתיקה של האחריות לא מתיימרת להגדיר מיהו אדם מוסרי או מה מה הצידוק המוחלט לצו המוסרי, אלא מתמקדת באתגר קיים כגון רווחת הדורות הבאים לאור המשבר האקולוגי, או תיקון היחס לזולת לאור השחתת צלמו (החפצתו, ניתוקו) בנפש האדם המודרני. אתיקה זו מודעת לכך שכנראה בימינו נסתמו הדרכים להוציא מהמציאות ערכים מוסריים בעלי וודאות לוגית (שהיא התנאי המקדים לכל אתיקה שאינה דתית), לכן היא מתמקדת במה שכן רואים ומרגישים. יתרונה בכך שזאת אתיקה של המוחש והספציפי ולא של עקרונות תיאורטיים מופשטים, ומכאן שניתן להתמקד בבעיה נקודתית באופן אתי יותר יעיל. במשפט אחד, זאת אתיקה של דאגה ושמירה על הטוב שקיים בעולמנו היום שלא ישחת בידי האדם או המדינה, הפועלים לאור אינטרסים צרים ומקומיים.