את הפילוסופיה הקיומית אימצתי בלא מודע סביב גיל 20 עת החלו החרדות ואי-נחת גוף-נפש. הכניסה לעולם השאלות וההתמודדות הקיומית הייתה דרך כתביו של ניטשה אבל אחריו באו גם דוסטוייבסקי, קאמי, סארטר ועוד…כאן לראשונה מצאתי בני-אדם העוסקים בשאלות דומות לשלי והמעסיקות כל בעל נפש רגישה על משמעות חיי האדם, הצרכים הקיומיים והצרכים המדומים, היכולת להתגבר על העכבות והפחדים, להיות כנה עם עצמך וסביבתך וכדומה. מאוחר יותר, עם התיישבות הדעת הבאה עם הגיל, התרחב מעגל ההגות הקיומית גם להשל, בובר, גורדון, יונג ומסלאו הפותחים את הצוהר לממד הרוחני החיוני (להבנתי היום) לחוויה האנושית. אבל אז בשנות ה-20 הפילוסופיה הקיומית נתנה מענה לתחושת הבדידות התהומית בה הייתי נתון. היא העניקה הקלה נפשית ותחושה של שותפות גורל ונשיאה משותפת בנטל עצמי. היא הייתה סוג של מזור מהבחינה הזאת, אבל גם כף תרעלה ששימרה את הריחוק מהחיים וראייתם מבעד לפריזמת מושגים פילוסופיים מבחינה אחרת.