את שנות ילדותי עד גיל 14 העברתי בגן-עדן קיבוצי שאני מאוד מעריך בפרספקטיבה לאחור. מרחבי דשא, עצי פיקוס נישאים, פינות משחק ומחבוא ובעיקר תחושת חופש שכמותה כמעט אין לילדים בשום מקום אחר. אך כידוע גם לגני-עדן יש חסרונות משלהם, ואחד מהם בשנות ה-70 (ובטח גם לפני כן) היה קשור להתפתחות הרגשית של בני הקיבוצים. מכל מיני סיבות הקשורות באופן בו חונכתי והאופן בו פירשתי את העולם סביבי, התפתח אצלי בגיל צעיר עיוות בדימוי העצמי שבא לידי ביטוי בקושי להיות כנה עם הסביבה, או להביא את עצמי כפי שהנני אל העולם. קרה אצלי מה שקורה פעמים רבות אצל ילדים הגדלים בחסרים רגשיים וחינוכיים, ונוצר עולם פנימי עשיר בדימויים שהתפתח החל מגיל הנעורים לכדי מה שניתן לכנות "אישיות חסרה". עבור מתבגרים רבים גיל ההתבגרות מתאפיין בחיפוש זהות המשליך על היכולת להיות אמתי עם הסביבה. אצלי הפער בין העולם הפנימי לחיצוני הלך וגדל ככל שניסיתי להימנע מחוויות רגשיות – בעיקר כאלה הקשורות לדחייה או כישלון. כל אחד "בוחר" את מנגנוני ההגנה שלו בהתמודדות עם חוויות מאיימות. אצלי ההסתגרות הפנימית הייתה הפתרון בתקופה בהן לא היה בנמצא מנגנון הגנה אחר. הספונטניות שאפיינה את שנות הילדות הלכה ונעלמה ובהדרגה נמתחה רשת בלתי נראית ביני לבין העולם, רשת של פרשנות ודימויים שליוותה אותי עוד שנים רבות לאחר מכן*.
לאור חוסר השקט שפקד אותי באותו הגיל אימצתי במהרה שני דפוסי פעולה: בניית עצמי חליפי והימנעות מחוויות מאיימות רגשית. אלא שכמו במשל הביצה הטובענית, ככל שהתאמצתי לשמר את התדמית החליפית ולהימנע מכאב כך העמקתי להתחפר בתוך עצמי. שני דפוסים אלה עודדו הסתגרות וניתוק ככל שחוויות החיים התנהלו לרוב בניגוד לצרכיי ונטיותיי הפנימיים (שלא הכרתים כלל באותה העת) – אלה שנות הבדידות והשיח העצמי והחיים לצד החיים שאפיינו אותי בהלך רוב שנות העשרה והעשרים. היו אלה שנים של תסכול מתמשך, חרדות לרוב ובחירות מעשיות שלא היטיבו עם נפשי, בעיקר בגלל שצדדים חיוניים בה לא קיבלו ביטוי.
ברור שלא פשוט לצאת עם מטען כזה אל העולם החברתי שבו כולנו תלויים, שהוא בראש ובראשונה עולם של תקשורת. עולם של שפת סימנים מורכבת בעלת משמעות רעיונית ורגשית, שאנו לומדים להכיר בגיל צעיר מתוך חיקוי ואימון של הסביבה הראשונית (הורים) והמשנית (אחים, חברים, גננות וכדומה). אולם אם מקורות החיקוי והאימון שלך לקויים ואם לא קיבלת כלים להבין את שפת הסימנים, הרי שנוצר קושי בגיל מבוגר יותר להתנהל באופן כנה ו"זורם". מי שלא סבל מעודו ממאבק פנימי מעין זה יתקשה להעריך כראוי את עולן של המשימות הקטנות ביותר כגון להרגיש, להיות כנה, להקשיב, לתת אמון…על כל צעד ושעל מאבק, צרימה ואי-נחת.
* ביתר פירוט, התפיסה שהפנמתי בגיל צעיר היא שאסור לי להראות שקשה לי. אסור שיראו את מי שאני. אם אביע את עצמי, כך כנראה פירש עופר העולל את המציאות, לא יהיה מענה או שאגרום קושי או דאגה למישהו אחר. מנגנון הסתרה מעין זה נועד למטרת הגנה וריצוי, אלא שטמונה בו חרדה עמוקה מנטישה או דחייה, אם להתנסח בלשון פסיכולוגית. לפיכך, אם יש משהו שהתמחיתי בו הרי זה הסתרת עצמי וקריאת האחר. כלומר, הפניית משאבים מנטליים רבים להבנת האחר ופירושו בכדי לעמוד על מניעיו. לקריאת פניו, מחשבותיו ורצונותיו. הייתה זאת פרשנות שהתנהלה אך ורק בין כתלי ראשי, ולפיכך הייתה לא ריאליסטית ביחס למציאות הפנימית של האחר. היא הייתה ועודנה לעתים קיימת במערכות יחסים משמעותיות שלי מול דמות "ההורה" (מפקד בצבא, בוס בעבודה וכדומה). היא לרוב תציג מציאות מעוותת ומוגזמת. הפרשנות גם לעתים קיבלה פרשנות שלילית ביחס לעצמי, פרשנות שהובילה לאי הבנה בסיטואציות חברתיות, לפגיעה ולכעס ולנטישה (לכן גם מסגרות חברתיות "מרובעות" בשילוב של אני רגיש יתר, זה שילוב בעייתי עד ימים אלה).