הזמן. תווך גלי יסוד בו נע כל הקיים במרחב. "הדבר" היוצר ומכלה, המחבר ומפריד. השינוי. הזמן המעקר את משמעותו של כל דבר קיים, שאת טבעו בעיניים אנושיות תיאר ביגון קהלת: "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן -עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה" (קהלת, פרק א'). האדם מנסה לתפוס בשכלו את "המהות" ("האמת") של הדברים, אך היא חומקת בזמן, מופיעה ונעלמת כריצודי אור על פני המים. איזה ערך יש למחשבות שלנו לרעיונות, לחלומות, למעשים, לרצונות מול הזמן הדן כל ממשות כדימוי ארעי? הזמן. כמה כינויים, כמה גינויים, כמה נסיונות להסביר ולתאר והדבר נותר בעינו קיים אך בלתי מוחש לחלוטין.
הפילוסופיה המודרנית שהפנימה את טבע הדבר מציגה ממשות פרדיגמטית. יחסית. כל אובייקט הוא ייצוג של דבר מה אחר. דימוי. בתהליך. בתנועה ל…הממשות מבחינה אנושית אינו אלא האופן בו ההכרה שלנו מפרשת חלק זעום ביותר מתוך כלל התהליכים המתרחשים בכל רגע נתון סביבה, אותו החלק הנחוץ לגוף למלא את ייעודו.
בתוך הזמן קיים עבור החי ממד ההווה (עכשיו) שהוא אולי היחיד בעל משמעות כלשהי אך גם תובעני ומאיים במהותו. ההווה של החי כפי שהוא נתפס בתוך המסגרת הממשית של הזמן אינו אלא מקור לשאיפה ודאגה תמידית. שאיפה במובן של מילוי הצרכים המתרוקנים תדיר של האורגניזם. במובן זה אנו תמיד נהיה בשאיפה להקלה בין צורך למשנהו (תהליך שיכול להתרחש בין שנים לבין משך חלקיק השנייה). דאגה במובן שבכל רגע יכול המסך לרדת על חיי האורגניזם. בכל רגע אלפי בשורות איוב יכולות להפיל את החי לבור תחתית או לפחות למרר את חייו. הקיום כאיזון ורווחה הוא סוג של נס. נס יקר שהמחיר שלו הוא תביעה של כל חי לביטחון, להיות על המשמר בכדי לשמר את הקיום השברירי. איך אפשר לבקש אחריות ברמה הבסיסית של המילה כלפי הזולת ואף כלפי הדורות הבאים כאשר כל חי נאבק לקיים בכבוד את היום?
אין ספק שהצורך בסדר וודאות ושליטה הוא חיוני ושירת את האדם היטב במשך מאות אלפי שנות קיומו. אלא שבעשורים האחרונים אנחנו בתקופה של עודף. המתודה המדעית הצליחה מעל המשוער. בכל התחומים הראשיים בהם עוסק המדע קרי הפיזיקה, הכימה והביולוגיה אנו עדים להתקדמות מרשימה שגרמה לכך שרבים מהגורמים לחוסר וודאות וחוסר האונים בעידנים הקודמים נמוגו כצללים מפני אור. אולם כעת לאחר שהאנושות קיבלה את הביטחון אותו ביקשה התהפכו היוצרות. הטבע שפעם איים לכלות את האדם היום הוא המאוים. מחיר הקדמה מתגלה בדמות נזק אישי, חברתי ואקולוגי. אם אנו חפצים היום בחיי רווחה וכבוד עבור הדורות הבאים, עלינו לבחון את השאיפות שלנו ולעתים אף לשים להן גבול. השאלה "כמה זה מספיק?" הופכת להיות קריטית עבורנו.