- הטבע האבולוציוני אולי הכין אותנו טוב להישרדות אבל הוא לא הכין אותנו לחיי רווחה ברי-קיימא. הקדמה הטכנולוגית עומדת לרועץ עבור השאיפה לבניין תרבות בעלת מאפייני אחריות. מצד אחד היא משפרת את איכות החיים אך מנגד היא מגבירה את הדרישה למשאבי טבע בתרבות המקדשת את הרגע ואת החומר. לצרכים החומריים שמביאה הרווחה הטכנולוגית נלווים גם מבחינה פסיכולוגית חוסר סיפוק, מתח, מותשות ובסופו של דבר חוסר סיפוק פנימי. היא יוצרת שיפור במעטפת החיצונית של חיינו כגון בתוחלת החיים, בביטחון האישי, או בתרבות הפנאי, אך זה שיפור כמותי שלעתים קרובות עומד בסתירה ליסוד האיכותי. איכות חיים ללא ספק נמדדת גם במספר שנות חיי האדם, בביטחונו בהולכו ברחוב או בטיילו בעולם. אבל אם החוויה הפנימית שלו היא במצב של הדחקה, מתח וחוסר משמעות המובילים לפגיעה באחר, לא יועילו כל אלה. המשוב האכזר הפועל כאן הוא שככל שרמת החיים עולה כך גוברים הצרכים ועמם חוסר הסיפוק המביא לדרישה לרמת חיים יותר גבוהה, שמשמעה יותר צריכה.
- העת המודרנית עומדת בסימן אבדן המגע הישיר של האדם עם העולם הממשי, בתהליך היסטורי של איבוד זיקה עם שני תנאים חשובים לתחושת אחריות שליוו את האנושות מראשיתה – המאמץ והקושי. כיום אנו שואפים לא להתלכלך, לא להרגיש, לא לסבול, ומשתמשים בתחליפים בכדי להרחיק מעלינו ככל הניתן את "הכיעור" (אם ניתן, השאיפה שלנו תהיה שמישהו או משהו אחר יבצע עבורנו את המשימות הלא נעימות). דוגמאות לכך ניתן למצוא בכל הנוגע ליחסים בין-אישיים, למקורות המזון, לפסולת לסוגיה, וביחס לתופעות "בלתי רצויות" כגון חולי או זיקנה. הרי, לצורך העניין, אם אין לי מגע עם בעל החיים אותו אני אוכל כיצד אוכל לחוש כלפיו משהו שיציב מראה וגבול לאופן בו אני עושה בו שימוש לצרכיי? אותו הדבר בנוגע לתחושת הזיקה ביחסים בין-אישיים בעידן האינדיווידואלי בו אנו חיים. הבעייתיות כאן נובעת מכך שהמאמץ והקושי שהם תנאי הכרחי לכל תחושת אחריות, הם גם היוצרים את התגובה ההפוכה לה של התנתקות מהעולם הממשי. יש המשליכים יהבם על הרובוטיקה שתענה בעתיד על הצורך במגע ישיר של האדם הממשות הלא נעימה (הרובוטים יטפלו, ינקו, ישרתו וכדומה) – אך זאת בדיוק הדוגמא לחוסר החזון וכיצד פותרים בעיות בתקופתנו: "הטכנולוגיה תמצא פתרון". אבל טכנולוגיה נטולת חזון אחראי (וזאת אנו רואים בכל יום סביבנו) מייצרת לא פחות בעיות מכל בעיה שהיא פותרת. הנחת המוצא בכל הנוגע לרובוטיקה כמו גם לכל השאלה הטכנולוגית, היא לא איזה צד עלינו להעדיף (טבעי מול מלאכותי) אלא כיצד לשלב את שני החלקים ההכרחיים הללו בכל תמונה עתידית יחדיו.
- בפן הפסיכולוגי, מרביתנו פועלים מתוך אינטרס אישי צר כאשר לרוב הצרכים האישיים שלנו לביטחון, שייכות ועונג עומדים בראש סולם הערכים, בוודאי בתקופה הנוכחית. אולם סולם ערכים זה בהתחברו למטפיזיקה חומרית ותרבות שפע חומרי, מן הסתם השלכותיו יהיו עוול וניצול, בעיקר בשני מעגלי האחריות "הבלתי אישיים" – החברתי והאקולוגי. הסיבה לכך נעוצה בכך שהיכן שהאדם פחות פגיע ומאוים שם גם האחריות לאחר מתכהה (לכן אנו מוצאים פחות תחושת אחריות במעגלים בהם היחיד אינו מושפע באופן אישי ממעשיו כגון ברמה העירונית או אקולוגית לעומת נניח המשפחתית). חששות ודאגות המלוות את חיינו גוררות דרישה למילוי נפשי או חומרי (רעיון שהוזכר ברשומה קודמת). כאן התוצר החומרי נתפס כמה שיכול להשכיח את המצבים הלא נעימים אותם אנו מעוניינים להעלים. האובייקט החומרי הופך לערך בפני עצמו. כך למשל בתחושה שחווים לעתים קרובות אנשים בוגרים שהחיים עוברים ביעף. מביטים הם אל הרי האופל של הזקנה וחרדה מתגנבת ללב: מה הספקתי? כיצד ניתן להשיג יותר מעסק זה ששמו חיים, לפני שהכל נגמר? שאלות אלה אמנם חשובות בפן ההגותי אך מזיקות בפן המעשי, שכן הן גוררות צורך בעוד, עוד יותר לעצמנו. צורך זה כמובן לעולם לא יבוא על סיפוקו שכן הוא נובע ממקור לא בריא.