כשאני מתפלל היטב, כלומר מנתק את המחשבה מדאגותיה התדירות ומתמקד בהווה, כשאני מבקש את כל הבקשות הטובות עבור עצמי משפחתי ועמי ועולמי ועושה זאת בכוונה אמיתית וממוקדת ,יש רגעים שבהם, אם התגברתי ועברתי בשערי עצמי, אני חש את נעלותה של הרוח הנוסכת הרגשה של אושר וביטחון וחיבור ואמון ומחילה. הרגשה ששום הרגשה לא משתווה לה לא רק בעוצמתה אלא גם בחיותה.
הרגשה זו מלמדת אותי כי קיימת איזושהי התרחשות מעבר למה שאני חש ויודע ביום יום, בממד כלשהו שלרוב אינני חשוף לו. התרחשות שהיא מעבר למילים ולמחשבות אנוש, מעין חיבור מהותי לעמקות העולם הגשמי. התרחשות שאני מכנה אלוהים.
כך אני לומד על אופן ביטויו של האלוהים בעולם, אבל אין כאן דבר שמלמד אותי על כוונותיו או רצונותיו ממני. הוא טרנסצנדנטי לחלוטין, כלומר נעלם. את הכוונה למשמעות נוכחותו בחיי אני מבין מתוך הרצון הפנימי שלי להיות כמה שיותר במצב הזה שתיארתי. להידבק בו ככל האפשר בכדי לשאוב משם משמעות וסיפוק לחיי.
הרגשה זו היא אבן הראשה לכל סוגיה תיאולוגית. רק מכאן ניתן להמשיך את הדיון על מהותו של האל ורצונותיו מאתנו בני האדם. רק מי שחווה הרגשה כזו יכול לאשרה, אבל לפני כן על הראש להיות פתוח לאפשרות לחוותה. יש מי שזה בא להם מתוך מאמץ קל יחסית, ויש כמוני, החוצבים קשה בנפשם ימים רבים עד שזוכים לטללי מים מעטים.