כשהייתי חייל הכרתי בת שירות אחת שלימדה נערים אתיופיים עברית בגבעת-המורה. התיידדנו ובאחת משיחותינו היא סיפרה לי על מבדקים כאלה שעשו לה לבחינת האופי שלה. ביקשתי ממנה שתעשה לי גם. המבדקים כללו כמה שאלות קצרות על צבע, חיה ותכונה שאני מייחס להם. הייתה גם משימה לשרטט אדם תוך שימוש במשולשים, מרובעים ועיגולים בלבד, לא יותר מ 10 חלקים סכ"ה (כל צורה מסמל תכונה, כמה מפתיע). אבל המשימה האחרונה שהכי עניינה אותי הייתה לתאר את עצמי כאילו הייתי חפץ מסוים. אני תיארתי את עצמי כאגרטל לבן צחור. כזה הבוהק מכל הכיוונים, נקי, סטרילי, נטול צל, מעוגל, עתידני. אגרטל מושלם כך תיארתי את עצמי בגאווה לכל מי שהכירני באותה התקופה. כך ראיתי את עצמי באותה עת וכך רציתי שיראו אותי. כל-כך השקעתי לשמר דימוי זה, שעד גיל 32 לא יצרתי כמעט קשרים משמעותיים עם בני-אדם, למעט חבר פה חברה שם. הייתי עם אנשים אבל לא הייתי מעורב עם הבריות. ברחתי מכל מחויבות רגשית ומכל מקום שדרש ממני להשיל את דימוי האגרטל הלבן שהתאמצתי לשמר. אם היה אדם או מקום שהחלו לחשוף את מה שמאחורי הדימוי, מיד ניתקתי עמם את הקשר ופתחתי "חיים חדשים" בסביבה חדשה שהלכה שולל אחר הדימוי. אתם כבר מבינים… האגרטל הזה היה מושלם וחסר שימוש לחלוטין, נטול חיים של ממש.