נניח אדם, לא סתם אדם אלא אדם יוצא דופן בעל נפש עם שאר רוח ורגישות ותבונה, והוא חי בין בני אדם אך תמיד מרגיש נבדל מהם. ברבות השנים ועם הנסיונות והכשלונות (שהם מנת חלקו של כל אדם רגיש ונבון החי בין רבים שהם לא) הוא מפתח תורה חדשה שהיא רגישה ונבדלת מכל התורות שפותחו עד אז בכל הנוגע לאלוהים ואדם וחֶבְרה. אבל היות והוא נבדל מהעדה וכבד פה, אין איש השם לב לדבריו, למעט קומץ מרי נפש הרואים בו ביטוי דהוי לעצמם. "אוי כמה שהוא צודק" אמרו באשרו להם את מה שהם יכלו ורצו להסכים עליו מלכתחילה. בחלוף השנים האיש הזה מת, והאנשים מרי הנפש שהפכו בינתיים לשני רבבת תלמידים החלו מטיפים את דבריו בלהט שכן אמנם אמנם עודם מדמים היו שהם מבינים את דבריו, ולא הבינו שהם עצמם דרך הטועים המפנימים רק את דמותו המשתקפת בדמותם. ובגלל זה כאשר הם התבגרו והתחתנו ועשו ילדים, נשכחה תורתם ונשכחה תורתו של האיש לזמן רב.
ולא נמצאו בה לא בתים ולא סיעות ולא מחאות…רק תורה אחת של איש אחד שלעולם איש לא שמע.