הדור שלנו מקבל ירושה לא פשוטה שאם נתאר אותה כ- 10,000 שנות ניצול ודיכוי זה יהיה אנדרסטייטמנט. אבל להבנתי, כמה שזה ישמע מפתיע, אנחנו חיים היום בעידן הבשל לאחריות לאור הבשלת כמה תהליכים הקשורים לתודעה של היחיד בנוגע לאפשרויות הטמונות בו לצד טכנולוגיה סביבתית ההולכת ונפוצה. במובן זה תיקון עולם במודע ושלא במודע מתרחש היום בדרכים שקטות ומפתיעות. למעשה, האתגר הגדול ביותר הניצב בפנינו היום אינו טכנולוגי או מעשי אלא אישי וקשור ליכולת לקחת אחריות למימוש העצמיות האותנטית שלנו.
הכוונה לתהליכים המובילים ליחס יותר כנה בין אדם לעצמו, ולפיכך לזולתו. אחת הטרגדיות הגדולה ביותר של האנושות עד כה הייתה חוסר הבנה מהותי של היחיד את עצמו. בעידנים קודמים בהם הידע התרבותי והמכשור המדעי הכל-כך החיוני להבנה עצמית היה חסר ונדיר, גם לא הייתה אפשרות לעמוד על טיבו של האדם. עידנים בהם מפלצות וחיות רעות לא היו עניין מטפורי. החשש של היצור הפגיע ששמו אדם הגדל לתוך סביבה רוויית קשיים ואלימות (בעיקר אלימות אנושית לסוגיה, אבל גם מחלות, אסונות טבע וכדומה), תורגם למנגנוני הגנה והכחדה. אם אתה בשלטון אתה חייב לעמוד על המשמר ולשמר את האחר כפוך לרצונך, שאילולא כן האחר יעשה לך דבר דומה. יש כמה דוגמאות בפוליטיקה של ימינו שהם ממש הצצה למבנה הנפש של שליטי העבר: אלימות ופחד כאמצעי שליטה. הפחד הגדול ביותר הוא לא מהאויב החיצוני (אותו דווקא מעודדים שכן הוא "מלכד את השורות" מאחורי המנהיג), אלא מזה הפנימי – ואם להעמיק ולחדור פנימה לחדרי הלב של אותו שליט – מפירוקם של חלקי האני המחוברים יחדיו במאמץ פנימי כביר.